מונחת בפניי בקשת התביעה הצבאית לעצור את הנאשם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.
כתב האישום והבקשה
הנאשם נעצר לראשונה ביום 9/01/12. התביעה הצבאית הגישה את כתב האישום בעניינו ביום 19/01/12 ויחד עמו ביקשה, כי בית המשפט יורה על המשך מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו. ביום 22/01/12 נערך הדיון בבקשה בפניי.
כתב האישום שהוגש נגד הנאשם מייחס לו שני פרטי אישום: פרט האישום הראשון מייחס לו עבירה של
ניסיון לסחר בציוד מלחמתי, בגין כך שבמהלך חודש פברואר 11' בישוב חארס פנה אל אדם בשם אחמד ח'ליל שוראב וסיכם עמו שישיג עבורו כלי נשק מסוג "קרלו" בתמורה לסכום של 2,500 ש"ח; עסקה זו לא יצאה אל הפועל נוכח ויכוח שהתגלע בין השניים בנוגע לגובה התשלום. פרט האישום השני מייחס לנאשם עבירה של
יידוי אבנים, בגין כך שחצי שנה טרם מעצרו יידה אבנים עם אחרים בכביש הראשי ליד הישוב חארס לעבר כלי רכב ישראלים.
טענות הצדדים
לעמדת התביעה, קיימת בתיק תשתית ראייתית מספקת להוכחת כל אחת מן העבירות המיוחסות לנאשם. הראיות הנוגעות לפרט האישום הראשון כוללות הודאה של הנאשם, הפללה של אותו שוראב, עמו סיכם את העסקה, ועדויות מחזקות אחרות; אלו הנוגעות לפרט האישום השני כוללות עדות מפלילה של עד נוסף שהשתתף באירוע יידוי האבנים ועדות של עד אחר שנכח באותו האירוע, אף שזה אינו מתייחס לנאשם.
בנוסף, סברה התביעה, כי
המסוכנות הנשקפת מהנאשם נוכח המעשים המיוחסים לו מצדיקה את מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו. התביעה טענה, כי הנכונות של הנאשם לרכוש כלי נשק, אפילו לא יצאה אל הפועל, מלמדת על המסוכנות הנשקפת ממנו. לעמדתה, יידוי אבנים כלפי כלי רכב שאינם משוריינים הוא מעשה מסוכן ביותר. בנוסף הפנתה התביעה אל עברו הקודם של הנאשם - הרשעתו בעבירה של יידוי אבנים. לאור זאת, טענה התביעה, כי נשקפת מהנאשם
מסוכנות וכי מתקיים בעניינו
חשש שינסה להימלט מאימת הדין, בעיקר נוכח תקופת המאסר המותנה התלויה ועומדת כנגדו. התביעה הפנתה אל פסיקה שלדעתה תומכת בטיעוניה האמורים.
הסנגור טען, כי אין מקום להורות על מעצרו של הנאשם וביקש לשחרר את מרשו בתנאים. טענותיו של הסנגור הופנו בעיקר כלפי קיומן של עילות מעצר, אף שחלקן התייחס גם לחומר הראיות.
אשר לפרט האישום הראשון, טען הסנגור, אין לתביעה כל ראייה מהו טיבו האמיתי של כלי הנשק, שסוכם בין הצדדים על מכירתו. הוא טען כי יתכן שמדובר בכלי נשק מאולתר או אולי מכשיר אשר איננו בגדר כלי נשק כלל. בנוסף טען, כי הנאשם ביקש אך לבחון את רצינות כוונותיו של האדם השני ולא התכוון להוציא את העסקה אל הפועל.
אשר לפרט האישום השני, טען הסנגור, כי עד התביעה השלישי, שהפליל את הנאשם בפרט אישום זה לא מסר די פרטים לגבי אירוע יידוי האבנים המיוחס לנאשם ובכך מנע מן הנאשם אפשרות להתגונן. להערכתו, מתוך היכרות אישית עם עד התביעה השלישי, מדובר באדם חולה נפש. עוד עמד הסנגור על כך, שעד התביעה השני, אשר אל עדותו הפנתה התביעה על מנת לשאוב חיזוק לעדותו של עד התביעה השלישי, כלל לא התייחס בעדותו אל הנאשם. הסגור הוסיף, כי חלפה תקופה ארוכה של חצי שנה מאז מועד ביצוע העבירה האחרונה של יידוי אבנים. במהלך תקופה זו לא היווה הנאשם סכנה לציבור. בשולי הדברים, אף התייחס הסנגור לבעיה רפואית ממנה סובל הנאשם מבלי שביקש שנתון זה יהווה שיקול לשחרור הנאשם מן המעצר.
ראיות לכאורה
כבר בראשית הדברים אציין, כי עיינתי בחומר הראיות שהונח בפניי ומצאתי שקיימת בו תשתית ראייתית לכאורית מספקת לאישומים המיוחסים לנאשם. עם זאת, אסתייג ואציין כבר עכשיו, כי לא מצאתי שכלל העדויות אליהן הפנתה התביעה בדיון אכן יכולות להוות חיזוק. כיוון שבשלב הנוכחי של ההליכים אין הכרח להצביע על קיומה של ראיית חיזוק משמעותית, סברתי, כי די בחומר הראיות הקיים על מנת להוות ראייה לכאורה לאשמות המיוחסות לנאשם, כדרישת החוק.
פרט האישום הראשון מבוסס על הודאתו של הנאשם מיום 10/01/12, בה הודה, כי ביקש לקנות משוראב כלי נשק, מבלי לציין את סוגו או את הסכום שישלם עבורו. מאוחר יותר אמר לו שוראב, שברשותו כלי נשק מסוג "קרלו" ואף הציגו בפניו כעבור מספר ימים. לטענת הנאשם, לא רכש לבסוף את אותו כלי נשק ואף לא התכוון כלל ועיקר לרוכשו אלא אך התכוון לבחון את רצינות כוונותיו. אותו שוראב, הוא עד תביעה 5, מאשר את התרחשות הדברים בעדותו מיום 22/11/11, אף כי לגרסתו סיכמו השניים על גובה התשלום ואך בשל מחלוקת שהתגלעה לגביו בהמשך לא יצאה לבסוף העסקה אל הפועל. אשר לטענת הסנגור, כי לא ידוע מהו טיבו של כלי הנשק, שלגביו סוכם בין הצדדים, מתאר הנאשם עצמו, ששוראב עצמו אמר לו שמדובר בכלי נשק מסוג "קרלו" ולאחר מכן הציגו בפניו. התביעה הפנתה בעניין זה אף אל עדותו של עד תביעה 6, שרכש מאותו שוראב, שהיה מוכר כסוחר נשק, בהזדמנות אחרת כלי נשק מסוג "קרלו". אולם מעבר לכך, לא נדרש שהסיכום בעבירה של ניסיון לסחר יתייחס דווקא לפריט מסוים.
פרט האישום השני מבוסס על עדותו של עד תביעה 3, אשר מסר באמרתו מיום 10/01/12, כי חצי שנה קודם לכן יידה אבנים לעבר רכבים ישראליים, שנסעו על הכביש הקרוב לישוב חארס בצוותא עם אחד עשר אחרים, ביניהם סקר חסין סלמאן תושב חארס בן 20, העצור יחד עמו בחווארה. על אף שתיאור האירועים איננו מרובה בתיאור, יש בו לא מעט פרטים הממקדים את האירוע יחסית למספר האירועים המתוארים על ידי אותו עד. אכן, עד תביעה 3 סירב לערוך עימות עם האנשים, שבשמותיהם נקב באמרתו, אולם לא קיימת בחומר הראיות כל אינדיקציה לטענת הסנגור בנוגע למצבו הנפשי של אותו עד ולא הוצגה בדיון ראייה בעניין מעבר להתרשמותו האישית. על כל מקרה, בשלב זה של ההליכים סברתי, כי ניתן להסתמך על עדות זו. לעניין זה אציין, כי לא מצאתי, אף לא לצורך השלב שבו אנו נמצאים, שדי בחיזוק להפללה האמורה בעדותו של עד תביעה 2. עד זה התייחס לאירוע בחודש אוגוסט 11', בו יידה אבנים ביחד עם מספר נערים כלפי ג'יפים צבאיים שנכנסו לישוב חארס, ביניהם עד תביעה 3 ואחד האנשים המנויים ברשימה שמסר אותו עד. הפרטים שמסרו שני העדים לגבי אירוע של יידוי אבנים אינם חופפים במידה מספקת כדי ללמוד מהם שמדובר בתיאור של אותו אירוע. מקובלת עליי טענתו של הסנגור בעניין זה, אף כי זו תיבחן בהמשך ההליך.
סופו של דבר, מצאתי שבתשתית הראייתית, שהציגה התביעה לתמיכה באישומים שייחסה לנאשם, קיים בשלב זה של ההליכים המשפטיים פוטנציאל לכאורי מספק, המקים סיכוי סביר לכך שבסיומו של ההליך המשפטי יהיה בו כדי להוכיח את אשמתו של הנאשם במידה הנדרשת במשפט פלילי (בש"פ 8087/95
זאדה נ' מ"י, פ"ד נ(2) 133, 147).
עילות מעצר ובחינת חלופה הולמת
כאמור, מיקד הסנגור טענותיו בשאלת קיומן של עילות מעצר במקרה זה. בשלב בחינת הראיות, התייחסתי לטענותיו, הקשורות לחומר הראיות.
נוסף לאלה טען הסנגור, כי הסיכום בין הנאשם לבין אותו שוראב לא נועד להבשיל כדי עסקה אלא לבחון את יכולותיו של אותו אדם להשיג כלי נשק. אף שהנאשם ציין זאת באמרתו, הרי שמהלך הדברים המתואר בעדותו של שוראב, שכלל פנייה אליו, סיכום פרטי העסקה, כולל סכום התמורה, הגעת הנאשם לביתו לבחון את הכלי והתעניינותו בו גם לאחר ששוראב נעצר, מלמד על עניין ממשי בכלי הנשק. לא זו אף זו, מטרת העסקה איננה משנה מחומרתה של העבירה. בפסיקה נקבע, כי החזקת אמצעי לחימה באזור עלולה להסב נזק חמור לביטחון, בין אם על ידי האוחז בהם ובין אם יתגלגלו לידיים אחרות, גם כאשר מדובר אך בניסיון שלא יצא אל הפועל (ע"מ 3037/05
מזלום נ' התוב"ץ, ע"מ 2679/08
נואתי נ' התוב"ץ).
אכן, מאז מועד אותו אירוע חלף פרק זמן משמעותי. אלא שבינתיים הסתבך הנאשם, שלחובתו הסתבכות קודמת נוספת עם רשויות הביטחון באזור, בעבירה של יידוי אבנים. זריקת אבנים לעבר כלי רכב נוסעים מקימה עילת מסוכנות ברורה בגלל התוצאות הרות האסון העלולות לנבוע ממעשה זה (בש"פ 7171/00
מ"י נ' חאמד, פ"ד נד(4) 729, 731; ע"מ 2137/09, 3139
התוב"ץ נ' סרחאן, ע"מ 1536/110
חנאין נ' התוב"ץ). ודאי כאשר פרק זמן קצר קודם לכן עמד הנאשם לדין בגין עבירה דומה ועונש מותנה עדיין תלוי ועומד מעל ראשו.