התובע רכש בית מן הנתבעים - בעלי נכס בקיסריה, בהסכם שנחתם ביום 20.6.07 בין הצדדים. (הסכם המכר - נספח 1 לכתב - התביעה).
החל מיום 22.4.09 הקונה הינו הבעלים הרשום של הבית. (נסח רישום - נספח 2 לכתב - התביעה).
על - פי כתב - התביעה הפרו הנתבעים סעיף יסודי בהסכם המזכה את התובע בפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם בשיעור 10% מתמורתו - ועל כן הוגשה התביעה בסדר דין מקוצר.
בסעיף 9.1 להסכם נקבע כי "המוכר מתחייב להמציא לקונה עד לתום עשרה חודשים מיום חתימת החוזה (להלן: "מועד הרישום") את כל האישורים והמסמכים המנויים בסעיף 7.1.3 לעיל, הדרושים לצורך רישום הזכויות בבית על שם הקונה בלישכת רישום המקרקעין ולהסיר כל מניעה לרישום שאינה תלוייה בקונה".
התקופה האמורה הסתיימה ביום 20.4.08 - עשרה חודשים לאחר מועד חתימת ההסכם ביום 20.6.07.
לטענת התובע הומצאו אישורי המסים לקונה ביום 31.12.08 דהיינו באיחור של כשמונה חודשים מלוח הזמנים הקבוע בהסכם, איחור המהווה הפרה יסודית של ההסכם על פי סעיף 11 הקובע כי סעיפים מסוימים, לרבות סעיף 9 הנ"ל הינם סעיפים יסודיים, אשר הפרת כל אחד מהם מחייבת את המפר לשלם לצד השני פיצוי מוסכם ומוערך מראש בסך השווה לעשרה אחוזים מסכום התמורה.
בתצהיר התומך בבקשת הנתבעים למתן רשות להתגונן טוען המבקש כי במהלך המו"מ לחתימת חוזה המכר התגבשו הבנות מסויימות בין הצדדים, שאינן עולות בקנה אחד עם כתב - התביעה, ואשר מאיינות את הנדרש בו, ו/או לפחות מזכות אותו ברשות להתגונן.
כך למשל, לטענת המבקש, טרם החתימה על החוזה - ביקש המשיב את הסכמתו לשינוי תנאי עיקרי מתנאי טיוטת החוזה, ובתמורה "המשיב נתן את הסכמתו מראש, לדחייה של כל חיוב החל על - פי טיוטת החוזה, טיוטא, אשר למעט השינוי שנעשה לבקשת המשיב, זהה לחוזה נשוא כתב התביעה שנחתם ביני לבין המשיב".
לא ברור בדיוק על איזה תנאי ביקש המשיב שהמבקש יוותר, אך ייתכן שמדובר בכך שהמבקש דרש תחילה את מלוא התמורה עבור הבית בתשלום אחד, ואילו המשיב ביקש לשלם בשני תשלומים, כאשר בסופו של דבר התברר שהוא אף זקוק למשכנתא, על אף שזיכרה לא בא בחוזה. ואולם בחקירתו הנגדית חזר בו המבקש מטענתו שהמשיב הסכים לדחייה, והשיב: ... "זה לא דחיית מועדים, זה עזרה בכל דבר שאני ארצה", ובהמשך: "... לא אמרתי שמותר לי לאחר".
עם זאת ציין המבקש בחקירתו שהמשיב ביקש ממנו טובות לאורך כל הדרך: "עודד (בנו של המשיב ששימש ידו הארוכה) פנה אלי לפחות חמש פעמים לעשות לו טובה במהלך המו"מ".
לדברי המבקש, פעם אחת ביקש עודד לבנות את הפרגולה; פעם שנייה הוא ביקש לשכור את הבית ממש לפני רכישתו, דבר שלא נהוג לעשות; פעם שלישית הוא אמר שאביו יחתום על חוזה הרכישה - למרות שהוא חתם על הטיוטא וניהל עם המבקש את המו"מ; ופעם רביעית הוא התחנן לשלם בשני תשלומים במקום בתשלום אחד.
אמנם לא דובר במפורש על דחיית תשלומים אך המבקש טוען בתצהירו כי אישור מס שבח התעכב בעטיו של המשיב, ועל כן אין לזקוף לחובת המבקשים את האיחור בהמצאת האישור.
טענת המבקש בעניין זה מפורטת בהרחבה בתצהירו, והוא כמעט ולא נחקר בנקודה זו.
המבקש טוען כי תשומת לבו הופנתה לסעיף 49 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג - 1963 - המתייחס למצב בו המחיר מושפע מהאפשרות לתוספת בנייה, ובמדה וימוצו אחוזי הבנייה, ניתן יהיה לקבל פטור ממס שבח.
הוצע לבנות פרגולה בת 142 מ"ר כהמשך של פרגולה בת כ - 50 מ"ר שבנה המבקש בעצמו כמה שנים קודם לכן, וסוכם עם המשיב לבנותה - זהה לפרגולה שבנה המבקש בטיב ובאיכות.
המבקש ביקש אפוא פטור ממס שבח אך השומה העצמית שהגיש לא התקבלה, ובמקומה קיבל דרישת תשלום של מעל מליון ש"ח, מן הנימוק, בין היתר, לקיומן של זכויות בנייה לא מנוצלות היות וגג הפרגולה נבנה באופן ארעי, והפרגולה עצמה נבנתה באופן רשלני, כך שלא הועילה במאומה מבחינת מס שבח.
המבקש הגיש השגה לשלטונות המס, שנדחתה אף היא, ובלית ברירה המשיך והגיש ערר לביהמ"ש המחוזי.
המבקש טוען כי על פי הסיכומים בינו לבין המשיב, "אין מועד סופי להמצאת אישור מס שבח".
לבסוף התקבל הערר והמבקש שילם מס שבח בשיעור 424,854 ש"ח "דבר שהוא תוצאה ישירה של רשלנות צד המשיב".