1. בפני בקשה להבהרת גזר דין. הבקשה הוגשה על ידי שירות בתי הסוהר.
2. בתאריך 19/1/2012, הורשע הנאשם בביצוע העבירות הבאות: קבלת דבר במרמה (2 מעשים) - עבירה לפי סעיף 415 רישא לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. הונאה בכרטיס חיוב - עבירה לפי סעיף 17 רישא לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו 1986.
3. בתאריך 2/2/12 נגזר דינו של הנאשם. בחלק האופרטיבי של גזר הדין קבעתי כדלקמן:
"אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים:
9.1. מאסר בפועל לתקופה של 7 חודשים, וזאת החל מיום מעצרו - 20/11/11.
9.2. אני מורה על הפעלת המאסר על תנאי, למשך 5 חודשים, שנגזרו על הנאשם במסגרת ת.פ. (שלום חיפה) 14767-01-09.
9.3. אני מורה על הפעלת המאסר על תנאי, למשך 6 חודשים, שנגזרו על הנאשם במסגרת ת.פ. (שלום רמלה) 2482/08.
9.4. כלל העונשים לעיל ירוצו במצטבר זה אל זה, כך שבסך הכל ירצה הנאשם עונש מאסר כולל של 18 חודשים, החל מיום מעצרו - 20/11/11.
. . . ."
לא כללתי בציטוט לעיל את ההתייחסות למאסרים על תנאי, הקנס והפיצוי שאינם רלוונטיים לעניינו.
4. בתאריך 29/2/12 הגיש שירות בתי הסוהר בקשה, בה התבקש בית המשפט להבהיר כיצד יופעל מאסרו של הנאשם. בהקשר זה נטען, כי הנאשם ריצה, החל מתאריך 14/9/11 מאסר בשל הפקעת רישיון, וזאת עד לתאריך 12/1/12; ומהתאריך האחרון ועד למועד מתן גזר דינו (2/2/12) הוא היה עצור עד לתום ההליכים בתיק זה.
שירות בתי הסוהר הפנה לס' 22 א' ל
חוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א - 2001 הקובע, כי על אף הוראות ס' 45 לחוק העונשין, כאשר בוטל שחרורו על תנאי של אסיר, ישא האסיר את יתרת תקופת המאסר שעליו לשאת בשל ביטול שחרורו לפני ובמצטבר לכל מאסר אחר שהוטל עליו.
לכן, ביקש שב"ס את בית המשפט להבהיר כיצד יש לחשב את תקופת המאסר.
ניסוחו של ס' 5 לבקשת שב"ס הינו יותר מדו משמעי, ולכן לא אביאו. בכל אופן, הבעייתיות אליה מבקש שב"ס להתייחס הינה ברורה, שהרי בגזר הדין נקבע כי יש לחשב את תחילת המאסר מתאריך 20/11/11 - הוא המועד שבו החל הנאשם לרצות את מעצרו בגין תיק זה; בעוד שכעת מתברר, כי במועד זה (20/11/11) ועד לתאריך 12/1/12 - משך 55 ימים, ריצה הנאשם מאסר בשל תקופת ההפקעה.
5. בתגובת המאשימה לבקשה נטען, כי בעת טיעוניה לעונש צוין רק מועד תחילת מעצרו של הנאשם, ולא צוין מועד רלוונטי אחר, וזאת משום שהמאשימה:"
סברה בתום לב כי תקופת ההפקעה הסתיימה זה מכבר ומכאן שניתן לנכות את תקופת מעצרו, ואולם לא היה בכך משום כל כוונה כי יושת על הנאשם ענישה בחופף לתקופת הפקעת הרישיון". לכן, התבקש בית המשפט לקבוע כי תקופת המאסר שנקבעה תחושב מיום סיום תקופת ההפקעה, קרי - החל מתאריך 12/1/12 ולא לפני כן.
6. מנגד, טענה ב"כ הנאשם כי אין למאשימה להלין אלא על עצמה משלא הפנתה את בית המשפט לתקופת ההפקעה, ובכל אופן, כלל לא ברור מעמדו של שב"ס בפנותו לבית המשפט להבהרת גזר הדין, שהרי, משניתן גזר הדין סיים בית המשפט את מלאכתו והוא נעדר סמכות לשנותו. אין מדובר בתיקון טעות סופר, ובאם המאשימה סברה כי גזר הדין מוטעה, הרי פתוחה היתה בפניה הדרך להגיש ערעור על גזר הדין.
7. אין לי אלא להסכים עם טיעוני באת כוח הנאשם עוה"ד סיגל עפרוני.
7.1. עצם הגשת הבקשה באופן עצמאי על ידי שב"ס אינה ברורה.
המדינה היא אחת והיא אמורה לפעול באמצעות נציגיה, ובתיק דנן - באמצעות פרקליטות המחוז. לכן, באם שב"ס נתקל בקשיים לגבי פירושו ויישומו של גזר הדין, היה עליו לפנות לפרקליטות ועל האחרונה היה להגיש - במידה והדבר היה רלוונטי - בקשה מתאימה לבית המשפט.