1. בהחלטה מ 5.4.12 חויבה התובעת להפקיד ערובה בסך 30,000 ש"ח , להבטחת הוצאות הנתבעת
2 והנתבעת 3.
2. היה על התובעת להפקיד הערובה בתוך 45 יום.
3. ארכות ניתנו עד 28.6.12 , תוך התחייבות שלא לבקש ארכה נוספת.
4. לא יבשה הדיו על ההתחייבות וכעת באה בקשה, שהוגשה ב 1.7.12, לאחר שחלף בכלל המועד להפקדה. ויש בה משום ניסיון לעקוף ההחלטות הקודמות. במקום לבקש ארכה נוספת (בקשה שסיכוייה נמוכים לאור אותה התחייבות ואף לאור חלוף הזמן - שלושה חודשים תמימים מאז הוחלט על הפקדת הערובה) מבוקש כעת לפצל ההפקדה לשני תשלומים - מחצית כעת ומחצית בעוד 30 יום. המשמעות כמובן הנה ארכה נוספת דה פאקטו, ועוד לאחר שחלף המועד האחרון לביצוע ההפקדה. ויכול שעוד היד נטויה לבקשות חוזרות ונשנות.
5. הנתבעות מתנגדות למבוקש במידה לא מבוטלת של צדק, ומציינות אף מועד הצפת הבקשה. אמנם ניתן להיעתר לבקשה להארכת מועד גם לאחר שחלף המועד, אולם ברור שהסדר הטוב מחייב שבקשה כזו תוגש במידת הניתן מבעוד מועד , ולא לאחר שחלף. ואמורים הדברים ביתר תוקף משעה שדיון קבוע ליום 10.7.12.
6.לאור מועד הצפת הבקשה ביחס למועד הדיון שלא אפשרה זמן תגובה נאות, בודאי לא תשובה, אסתפק בבקשה ובתגובה שהוגשה היום; כאשר אין לי כוונה לקיים הישיבה הקרובה בטרם הופקדה הערבות.
למעשה מן הדין היה להורות על דחיית התובענה משלא באה הפקדה ב 28.6.12 . הגשת הבקשה
ב 1.7.12 הביאה למעשה לעוד ארכה של חסד "דה פאקטו" עד מועד ההחלטה בבקשה. מתוך עדיפות לבירור הענין אני מאריך המועד פעם נוספת (בלי פיצולים למיניהם) ומורה על הפקדת מלוא הסכום עד 17.7.12. הישיבה הקרובה בטלה.
7. לא יופקד הסכום - תידחה התובענה, וארכה נוספת לא תינתן.
בעניין אחרון זה של הנחית הדחייה, יש לומר כי בסע' 353א לחוק החברות שמכוחו הוחלט על הפקדת הערובה, נרשם שביהמ"ש רשאי לעכב ההליכים בתובענה עד שתינתן הערובה.
זאת להבדיל מההסדר המקביל בתקנה 519(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי המורה שניתן להורות על הפסקה או על דחיה של התובענה במקרה של תובע שלא הפקיד הערובה בה חויב; כאשר במקרה של דחיה ניתן לבקש ביטולה וביהמ"ש יכול להיעתר לבקשה , ואם נעתר, יכול הוא להתנות הביטול בתנאים לענין ערובה והוצאות. הפסקת תובענה קרובה לאפשרות העיכוב עד להפקדה, הקבועה בסע' 353א לחוק החברות (שאלה היא אם כך פני הדברים גם ביחס למרוץ ההתיישנות בתקופת העיכוב).
נשאלת השאלה האם אותו הסדר שבסע' 353א של עיכוב עד להפקדת הערובה הוא הסדר ממצה. נראה לי כי התשובה על כך צריך (ואף ניתן פרשנית) שתיענה בשלילה. עיכוב בלא הגבלת זמן עד שתיאות חברה תובעת להפקיד את סכום הערובה, מאפשר למעשה פרק זמן לא מוגבל לאותה חברה להפקיד את הסכום בו חויבה. אפשרות זו כאפשרות דיונית בלבדית נחזית בעייתית, וספק אם זו היתה כוונת המחוקק. "אימת התביעה", ייחוד כספים שימור ראיות וכיוצ"ב ממשיכות לרחף מעל ראשו של הנתבע לפרק זמן לא מוגדר ולא מוגבל, התלוי רק ברצונו של התובע, והמועד שבו ייאות להפקיד (בכפוף כאמור לשאלת ההתיישנות; ואף אם נאמר שמרוץ ההתיישנות נמשך בתקופת העיכוב, עדיין מדובר בפרק זמן ארוך).
גם מבחינת האינטרס של כלל ציבור המתדיינים והמערכת המשפטית, נחזית אפשרות פרשנית זו בעייתית, כאשר תיקים עשויים "להתעורר לחיים" בחלוף שנים, וכאשר בשל חלוף הזמנים לבדו נדרשות לא אחת התאמות, תיקון כתבי טענות וכיוצ"ב אפשרויות המכבידות ומסרבלות ממרחק של זמן. יש אמנם מצבים מוכרים בהם אין מנוס מתוצאה זו (למשל: מומחה רפואי קובעי שהמצב טרם הבשיל לכדי נכות צמיתה בתביעת נזק גוף של קטין, ויש לשוב ולבדוק בעוד 3 שנים, ולכן מופסקת התובענה); אולם על פי רוב מדובר בסוג של אילוץ אובייקטיבי, שגם בו לא אחת ידוע מראש "טווח הזמן" של העיכוב או ההפסקה.
8. קשה להלום שכוונת המחוקק בסע' 353א היתה לאפשר לחברה תובעת לקבוע חד צדדית משיקולים אלו ואחרים (שחלקם עשויים לעתים להיות טקטיים, ולנבוע לא רק מאילוץ של קושי בגיוס סכום הערובה) המועד שבו תשוב התביעה ותתעורר לחיים, כעוף החול העולה מקברו. להסרת ספק איני קובע שבפנינו מצב בו עומד לנגד עיני התובעת שיקול אחר מלבד הרצון לגייס סכום הערובה. אולם עומדת השאלה בעינה, מהו הכלל שיחול במקרה שבו חברה תובעת אינה מפקידה סכום הערובה בו חויבה, משעה שכבר נערך האיזון בין השיקולים השונים (לרבות זכות הגישה לערכאות), ונמצא שיש לחייבה בהפקדה להבטחת הוצאות הנתבע.
9. בסע' 353א ביקש המחוקק ליצור דין ספציפי ביחס לחברה תובעת - ביחס לדין הכללי הקבוע בתק' 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי. אך לטעמי את סע' 353א יש לפרש כקובע איזון דיוני חדש ביחס לחברה תובעת בקריטריונים שישמשו לבחינת השאלה אם יש להפקיד ערובה (ראה החלטתי מיום 5.4.12) ; ולאו דוקא בכללים המנחים בשאלה כיצד יש לפעול משעה שלא הופקדה ערובה במועד.
היינו ניתן לפרש את סע' 353א כקובע דין ספציפי ביחס לחברה תובעת בשאלה אימתי יש להורות על הפקדת ערובה, כלומר דין ספציפי ביחס לתק' 519(א); ולאו דוקא בשאלה מה התוצאות הדיוניות של אי ההפקדה , עליה יוסיף לחלוש הדין הכללי הקבוע בתקנה 519(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי.
לשונו של סע' 353א לחוק החברות היא -
"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין."