החלטה בתיק רת"ק 9516-03-13

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור ולעיכוב ביצוע פסק דין.

ברקע ההתדיינויות מצויות העובדות הבאות. ביום 7.1.13 ניתן פסק דין בבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים (אצל כב' הרשם הבכיר ניר נחשון) לפיו חויבו המבקשים לשלם לתובע סך של כ-29,000 ש"ח בגין נזקים שנגרמו למשיב בתאונת דרכים עם המבקשים. ביום 5.3.13 הגישו המבקשים את הבקשה דנן.

לטענת המבקשים, במועד הדיון ובעת מתן פסק הדין שהה מנהל המבקשת 1 במיטת חוליו בשל ניתוח מעקפים שעבר. לטענתם, בשל מצבו הרפואי של מנהל המבקשת 1 הוא נעדר מעבודתו כחודשיים ימים וחזר לעבודתו רק לפני ימים ספורים. נטען, כי רק עם חזרתו, נמסר לו פסק הדין, ובעקבות זאת הוא פנה מיד לב"כ ע"מ להגיש בקשה להארכת מועד. לטעמם, יש בטענותיהם כדי להוות טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד בתחרות שבין המהות לבין הפרוצדורה. בנוסף, נטען כי עיון בפסק הדין מעלה כי קיים שוני בגרסאות הצדדים ומנהל המבקשת 1 טוען כי לו היה נוכח בדיון, היה שופך בפניי ביהמ"ש אור על גרסתו של המבקש 2 (שבזמנים הרלוונטיים היה עובד של המבקשת 1), וכי לטעמו, המבקש 2 הוטעה והולך שולל ע"י המשיב. לגרסת המבקשים, האשמה לנזק חלה על המשיב, ולדעתם, ישנו סיכוי טוב לקבלת רשות הערעור.

לטענת המשיב, יש לדחות את הבקשה שכן טענתו של מנהל המבקשת 1 כי לו היה משתתף בדיון היה שופך אור על גרסתו של המבקש 2 אינה מתיישבת עם העובדה שמועד הדיון היה ביום 1.1.13 ואילו מנהל המבקשת 1 אושפז רק ביום 9.1.13. כמו כן, טוען המשיב כי פסק הדין התקבל לידי המבקשת 1 ביום 17.1.13, וכשהוא התקשר למשרדי המבקשת 1 ביום 29.1.13, ערך שיחה מול מנהל המבקשת 1 והבהיר לו כי ניתן פסק דין, וכי עליו לשלם את הנזק. על כן, גם אם מחשבים את 15 הימים הניתנים לערעור מיום קבלת פסק הדין ולא מהיום בו הוא ניתן, עדיין הייתה בידי המבקשת 1 האפשרות להגיש את הבקשה עד ליום 31.1.13. לטענת המשיב, לא היה שוני בגרסאות הצדדים, וכן הוא תמה כיצד מנהל המבקשת 1 היה יכול לשפוך אור על גרסת המבקש 2, אם לא נכח בתאונה. לטענתו, גם לאחר מתן פסק הדין, התעלם מנהל המבקשת 1 מפנייתו לביצוע פסק הדין, ורק לאחר שקיבל לידי הדרישה לתשלום מההוצאה לפועל, הגיש את הבקשה הנ"ל.

בתשובה טוענים המבקשים, כי בשבועיים שקדמו לאשפוזו של מנהל המבקשת 1, במהלכם נתגלו בעיות תפקוד בליבו, הוא נאלץ לעבור בדיקות וטיפולים מתוך ניסיון למנוע את הניתוח תוך מציאת פתרון חלופי, אולם בסופו של דבר לא נותר אלא לאשפזו ולנתחו. לגרסתם, השיחה עם המשיב נערכה לאחר שהמשיב פנה בעילום שם למשרדי המבקשת 1 תוך שימוש בצעקות ואיומים, ובלית ברירה נערכה שיחת ועידה עם מנהל המבקשת 1 כשהוא במיטת חוליו. לטענתם, לא ברור כיצד המשיב הסיק כי מנהל המבקשת 1 נכח במשרדי החברה, שכן הוא פנה טלפונית ולא נכח שם אישית. לטענתם, הם הגישו את ערעורם מיד כשמנהל המבקשת 1 קיבל את פסק הדין לידיו וכשנודע לו כי עליו לפנות בבקשה המתאימה, לבית המשפט.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות.

נקודת המוצא לפי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, היא כי נדרש "טעם מיוחד" להארכת מועד או זמן שנקבע בחיקוק, וכי על המבקש הנטל להוכיח את קיומו. ככלל, "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד, נעוץ בקיום נסיבות חיצוניות שאינן בשליטת בעל הדין, ואילו כאשר טעמי האיחור נובעים מבעלי הדין עצמם או באי כוחם, אין צידוק להאריך את המועד שהוחמץ (רע"א 10436/07 הראל ציון נ' בנק הפועלים 28.4.08).

מהמידע המצוי במערכת נט המשפט עולה כי הדיון בעניינם של הצדדים בביהמ"ש קמא נערך ביום 1.1.13 ואילו פסק הדין שניתן, הומצא לשני הצדדים כבר ביום 9.1.13. לפיכך, לאחר שעיינתי בבקשתם של המבקשים, במסמכים הרפואיים, ובתצהירו של מנהל המבקשת 1 עולה כי גם אם דבר קבלת פסק הדין למשרדי המבקשת 1 לא הגיע באופן מיידי לידיעתו של מנהלת המבקשת 1, הרי שעם שחרורו מהאשפוז ביום 10.1.13, היה על משרדו להודיע לו מיד בדבר מתן פסק הדין או לבא כוחו, ולא להמתין עד לחזרתו לעבודה בימים האחרונים. כמו כן, המבקשים לא הכחישו את הטענה כי נערכה שיחה בין המשיב למנהל המבקשת 1 ביום 29.1.13 וכי באותה שיחה דרש המשיב לשלם את הנזק בהתאם לפסק הדין שניתן. לפיכך, גם אם לכל המאוחר ידע מנהל המבקשת 1 כי פסק הדין ניתן באותו יום, היה בידיו די זמן לתת הוראה לבא כוחו להגיש את הבקשה במועד. אשר על כן, חרף הטיפוליים הרפואיים שמנהל המבקשת 1 עבר, אין בהם, בנסיבות הענין שלפנינו, כדי להוות "טעם מיוחד" המצדיק את הימנעותה של המבקשת 1 מלפעול להגשת הבקשה במועד  ווהגשתה רק כחדשיים ממתן פסה"ד.

הבקשה להארכת מועד נדחית איפוא, בהעדר "טעם מיוחד", בנסיבות העניין, וכן, בהתחשב בסיכויי הערעור .

אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ל' ניסן תשע"ג, 10 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.