החלטה בתיק רע"פ 1490/12

           לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (עפ"ג 25782-10-11, כבוד השופט הבכיר צ' סגל והשופטים מ' יועד הכהן ו-ב' צ' גרינברגר, מיום 4.1.2012).

           נגד המבקש הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בירושלים המייחס לו עבירה של החזקת אגרופן שלא כדין. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 20.7.2010 בשעות הצהריים נתפס המבקש כשהוא מחזיק באגרופן בכניסה לתחנה המרכזית בירושלים וזאת "לצורך הגנה". ביום 14.9.2011 החליט בית משפט השלום בירושלים (ת"פ 3721-11-10, כבוד השופט א' בן דור) שלא להרשיע את המבקש והטיל עליו 180 שעות של"צ בהתאם להמלצת שירות המבחן ובפיקוחו. בהחלטתו, התייחס בית המשפט לכך שלמבקש אין עבר פלילי והוא מנהל אורח חיים נורמטיבי וכן לכך שהוא עובד במלון בים המלח ומעסיקיו מרוצים מתפקודו. כמו כן, התייחס בית המשפט לכך שהמבקש הוא אזרח ערבי ולכך שיהיה לו קושי להתקדם בעבודתו. מנגד, התייחס בית המשפט לחומרת העבירה.

           על גמר דינו של בית משפט השלום הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור והרשיע את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. יחד עם זאת, לא הטיל עליו עונש נוסף מעבר לשעות השל"צ שבהן חויב בהתאם להחלטתו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי קבע כי בטענות המבקש אין כדי להצביע על פגיעה קונקרטית הצפויה להיגרם לו במידה ויורשע. זאת, שכן עבר פלילי אינו חוסם בהכרח את האפשרות למצוא עבודה בעתיד. כמו כן, התייחס בית המשפט למכתב שהציג המבקש מטעם מעבידו, שבו לא נרמז לכך שעתידו ייפגע במידה ויורשע. עוד קבע בית המשפט בהקשר זה כי לפי הפסיקה יש להוכיח רמת וודאות גבוהה לנזק שייגרם כתוצאה מהרשעה והמבקש לא עמד בנטל זה. בהמשך, התייחס בית המשפט לחומרת העבירה שבה הורשע המבקש וקבע כי אין לטעמו הבדל מהותי בין אגרופן לסכין וכי בשני המקרים ישנה מגמה של החמרה בענישה במטרה להתמודד עם התגברות תופעת האלימות שמלווה בכלי נשק אלה. לאור כל זאת, קבע בית המשפט כי במקרה זה גובר האינטרס הציבורי על פני נסיבותיו האישיות של המבקש. לבסוף, קבע בית המשפט כי לא מצא לנכון להתייחס לטענה בדבר "מדיניות הענישה" שהוצגה על ידי המבקש שכן אין זה הפורום המתאים לכך.

           מכאן הבקשה שלפניי, שבמסגרתה טוען המבקש כי היא מעלה שאלות עקרוניות הנוגעות למדיניות הענישה והאכיפה בעבירה שבה הורשע. עוד טוען המבקש כי יש להיענות לבקשתו לנוכח נסיבותיו האישיות החריגות. בכל הנוגע למדיניות הענישה, טוען המבקש כי לפרקליטות מחוז ירושלים מדיניות לפיה מוגש ערעור באופן אוטומטי בכל מקרה שבו בית משפט השלום נמנע מלהרשיע נאשם בעבירה של החזקת סכין. לטענתו, מדובר במדיניות פסולה שכן היא מנוגדת לעיקרון הענישה האינדיבידואלית. עוד טוען המבקש כי מדיניות זו סותרת את הנחיות היועץ המשפטי לממשלה בעניין שיקולי ההעמדה לדין בעבירה של החזקת סכין. לטענתו, נקבעה, הלכה למעשה, מדיניות ענישה כללית של חובת הרשעה בעבירה של החזקת סכין ללא חריגים ועל בית משפט זה להתערב במדיניות זו. עוד טוען המבקש נגד קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה ניתן להימנע מהרשעה רק אם יוכח כי ההרשעה תסב לנאשם נזק "באופן וודאי". עוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא התייחס לשיקולים של אפליה מתקנת של האוכלוסייה הערבית כאחד הנימוקים להימנע מהרשעתו. לבסוף, טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא יישם את המלצת שירות המבחן המבוססת על נסיבותיו האישיות הייחודיות וכי התעלמות זו מצדיקה מתן רשות ערעור מטעמי צדק ומניעת עיוות דין.

           מנגד, טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות שכן היא אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית. לטענתה, מדובר ביישום של ההלכות בעניין הימנעות מהרשעה ויישום של הלכה קיימת אינו מצדיק מתן רשות ערעור. עוד טוענת המשיבה כי לא מדובר במקרה המצדיק מתן רשות ערעור מטעמי צדק או עיוות דין. לבסוף, טוענת המשיבה כי אף לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. המשיבה טוענת כי לעמדתה לא קיימת מדיניות של "ערעור אוטומטי" בפרקליטות מחוז ירושלים. עוד טוענת המשיבה כי מגמת הפסיקה וכן מגמת המחוקק היא להחמיר בענישה בעבירה זו. יחד עם זאת, טוענת המשיבה כי לא בכל מקרה מוגש ערעור וכי מופעל שיקול דעת בהתאם לנסיבותיו של כל תיק. עוד טוענת המשיבה כי צדק בית המשפט המחוזי בכך שהרשיע את המבקש בעבירה שיוחסה לו וכי קביעתו לא חרגה מההלכה הנוהגת. בין היתר, טוענת המשיבה כי צדק בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי יש להוכיח וודאות גבוהה לנזק שייגרם לנאשם כתוצאה מהרשעתו. בנסיבות העניין, טוענת המשיבה, לא הוכיח המבקש כי יפוטר מעבודתו במידה ויורשע. לבסוף, טוענת המשיבה כי טענותיו של המבקש בכל הנוגע לאינטרס הציבורי בדבר קליטת המיעוט הערבי בשוק העבודה דינן להידחות שכן הן אינן רלבנטיות להליך זה.

           בתגובתו לתגובת המשיבה, טוען המבקש כי המדיניות של פרקליטות מחוז ירושלים בדבר הגשה אוטומטית של ערעורים במקרים שבהם לא הורשעו נאשמים בעבירות של החזקת סכין, היא מדיניות מוצהרת שעליה הכריזה פרקליטה בכירה בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי. עוד טוען המבקש כי הפרקליטות אף אישרה כי בית המשפט המחוזי בירושלים מקבל באופן גורף את הערעורים שהמשיבה מגישה בהקשר זה. עוד חוזר וטוען המבקש, בין היתר, כי היה מקום לשקול את השיקול שענייננו שילוב האוכלוסייה הערבית בחברה הישראלית.

           ביום 27.6.2012 הגישה המשיבה הודעה מעדכנת שעניינה החלטה שניתנה על ידי המשנָה לנשיא, השופטת מ' נאור (רע"פ 4200/12) שבמסגרתה נדחתה בקשת רשות ערעור שהייתה מבוססת על טענות דומות. בתגובה, טוען המבקש כי באותה החלטה לא הייתה התייחסות לטענות שהועלו בבקשתו, וביניהן לפגיעה הקשה שתיגרם לו במידה ויורשע.

           לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בתגובת המשיבה, בתגובת המבקש לתגובת המשיבה, בהודעות המעדכנות שהגישו הצדדים ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

           הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: חניון חיפה)). בענייננו, חרף טענות המבקש, הרי שבקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על כל עילה אחרת המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה. אוסיף, כי לא שוכנעתי כי מדובר במקרה חריג המצדיק דיון בפני ערכאה שלישית מטעמי צדק, עיוות דין, או נסיבות אישיות חריגות.