מונחת בפני בקשה למתן פיצויים לפי סעיף 80(א) וסעיף 81(א) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 בעקבות זיכויו של המבקש בתיק זה.
כנגד המבקש הוגש ביום 14.4.03 כתב אישום אשר ייחס לו עבירה של הסתרת או הסוואת רכוש בידיעה שהוא רכוש אסור- עבירה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, ועבירת פעולה ברכוש אסור- עבירה לפי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון.
ביום 5.7.05 זיכיתי את המבקש מהעבירות אשר יוחסו לו ע"י המדינה. זיכויו זה של המבקש מהווה אבן יסוד בבסיס הבקשה שלפני.
פרקליטיו המלומדים של המבקש, עו"ד רובינשטיין ועו"ד איצקוביץ', סבורים כי בנסיבות המקרה יש לפצות המבקש בגין ההליכים שנוהלו כנגדו, ואשר בסופו של יום הוא זוכה מהם. לגישתם, מתקיימת במקרה דנן העילה של "נסיבות מיוחדות" המנויה בסעיף 80(א) לחוק העונשין.
הסניגורים המלומדים תמכו טיעוניהם בפסיקה ענפה הן לעניין העילה לפיצוי והן מבחינת סכום הפיצוי והשיפוי הראוי- כאשר מיישמים המה את הלכות בית המשפט העליון על עניינו של המבקש. לגישתם, המבקש חלה במחלת לב בעקבות הגשת כתב האישום נגדו והתנהלות ההליכים המשפטיים בעניינו. כן לגישתם, למבקש נגרמו הוצאות רבות עקב הליכים אלה, ובינהן- תשלום שכר טרחת עו"ד, טיסות מאילת לת"א ועוד מיני הוצאות הכרוכות בהליכים אלה. יתר על כן, ההליכים בעניינו של המבקש נמשכו זמן רב, שלא בעטיו של המבקש. ומעל לכל, ניתן היה למנוע כל האמור לעיל, באם לא היה מוגש כלל כתב אישום כנגד המבקש, או לחילופין, המדינה הייתה חוזרת בה מהאישום בשלב מוקדם של ההליכים.
מנגד, סבורה המדינה כי אין מקום לפצות המבקש בנסיבות המקרה דנן. אליבא דמדינה, אין המדובר במקרה בו התקיימו נסיבות אישיות יוצאות דופן וחמורות, המצדיקות את הפיצוי לו טוען המבקש. שכן, מעבר לזיכויו של המבקש, לא נמצא "דבר מה" נוסף אשר יש בכוחו כדי להצדיק פיצויו.
התובעת המלומדת, עו"ד שרון ינוביץ', תמכה כלל טיעוניה בפסיקה ענפה שיצאה מלפני בית המשפט העליון, תוך השוואה למקרה דנן. לגישתה, ההחלטה להגיש את כתב האישום כנגד המבקש וכן ההחלטה לנהל ההליכים הפליליים נגדו, התבססה על תשתית ראייתית שהצדיקה זאת. כראיה לכך, הצביעה התובעת המלומדת, על החלטתי שלא לאפשר למבקש שלא להשיב לאשמה, נוכח התשתית הראייתית שהונחה בפני דאז. כן לדידה, הפגיעה הכלכלית שנגרמה לנאשם הינה פחותה, שכן הוא לא שהה במעצר ואף עבד, עת התנהלו הליכים נגדו. בנוסף לכך, המבקש לא נכח במרבית ישיבות בית המשפט שהתקיימו בתיק זה. ועוד, לדידה של התובעת המלומדת, המדובר בזיכוי שהוא זיכוי מ"חמת הספק", אשר מצדיק, אם בכלל, שיעור פיצוי נמוך יותר משיעור פיצוי הניתן לאדם שזוכה זיכוי "מוחלט".עוד לגישתה, משקבעתי בהכרעת הדין כי עדותו של המבקש אינה בבחינת עדות שניתן להסתמך עליה, הרי שנשמט יסוד נוסף בשיקולים הצריכים ע"פ ההלכה הפסוקה.
שיוויתי לנגד עיני טענות הצדדים הנכבדים בבואי לדון בבקשה זו.
תחילה, המצב המשפטי.
סעיף 80 (א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 קובע כי:
"משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ה - 1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור".
ע"פ לשון הסעיף על מנת שנאשם יזכה להוצאות, נדרשת- מעבר לזיכוי- התקיימות של אחת משתי העילות המנויות בסעיף. האחת, שלא היה יסוד לאשמה כלל, והשניה, שמתקיימות נסיבות אחרות המצדיקות פסיקת ההוצאות או הפיצוי (ע"פ 4499/98 ראמי דבש נ' מ"י ואח', פ"ד נו (3) 73, להלן: "פרשת דבש") .
ויודגש, גם כאשר מתקיימת אחת משתי העילות, עדיין אין בית המשפט מחויב לפסוק הוצאות או פיצויים, אלא סמכותו היא סמכות רשות. גם הסכום שייפסק הוא סכום "שייראה לבית המשפט" בכפיפות לסכומים המרביים הנקובים בתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב- 1982.
בענייננו, באי כוח המבקש סמכו טיעוניהם לעילת ה"נסיבות המיוחדות".
בית המשפט העליון נדרש, לא אחת, לפרשנות התיבה "נסיבות אחרות", ומנה מיני שיקולים שונים המצדיקים חיובה של המדינה בהוצאות (ראה למשל: רע"פ 960/99 דני מקמילן נ' מ"י, פ"ד נג (4) 294; ע"פ 1767/94 חגי יוסף ואח' נ' מ"י, פ"ד נג (1) 505; ע"פ 7826/96 יוסף רייש נ' מ"י, פ"ד נא (1) 481).
בפרשת דבש ציין כבוד השופט חשין, כי על דרך הכלל נחלקות הנסיבות אשר ישקלו לעניין תשלום פיצוי ושיפוי לשלושה סוגים: "נסיבות שעניינן הליכי משפט בכללם; אופי זיכויו של הנאשם; ונסיבותיו האישיות של הנאשם (נסיבות חיצוניות למשפט)".
בע"פ 2366/03 עסאף (בן אליאס) עסאף ואח' נ' מ"י, תק-על 2004(4), 1961 , ציין כבוד השופט א' לוי:
"... העילה בדבר קיומן של 'נסיבות אחרות' המצדיקות את פיצויו של הנאשם היא עילה גמישה ורחבה, ובלשון בית המשפט ב'פרשת רייש' עילה היא ללא גבולות וסייגים. אין לה לא גוף ולא דמות הגוף ושואבת היא כוח ואון במישרין ממעיין הצדק (שם, בע"מ 91). לגמישות זו של העילה חשיבות רבה. היא מעניקה לבית המשפט אפשרות לצקת לתוכה את התוכן הנורמטיבי הראוי, בהתאם לצרכי השעה, המקום והעניין. היא מאפשרת לשופט להתגבר על הפער שבין המשפט למציאות, וליצור את האיזון הראוי בין אינטרסים מתחרים שונים".
מובן כי בנסיבות המקרה דנן, אין אנו נמצאים בגדרי העילה הראשונה (מה גם שלא נטען לכך), לפיה רשאי לצוות בית המשפט הוצאות מקום בו "לא היה יסוד לאשמה", שכן היה יסוד לאשמה כנגד המבקש- יסוד אשר בסופו של הליך נתברר כיסוד לא מבוסס דיו על מנת להגיע לכדי הרשעה.
