1. בפניי בקשה שהגישו הנאשמים, עם תום פרשת התביעה, לזכותם מכוח סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982. לטענת הנאשמים אין בחומר הראיות שהוצג על ידי המאשימה כדי להוכיח את אשמתם אפילו לכאורה ולכן אין מקום לחייבם להשיב לאשמה.
2. על פי כתב האישום שהוגש כנגד הנאשמים נטען כי ביום 13.8.04 בסביבות השעה 1:20 הגיע המתלונן, אורי חתואל, לביתו ברח' השיטה 12 בעכו. לפתע הגיח לעברו הנאשם מס' 1 כשהוא רעול פנים והחל לירות לעברו באמצעות אקדח. כתוצאה מהירי נפצע המתלונן ברגלו. עוד נטען כי לאחר הירי נמלט הנאשם 1 מהמקום כשהוא רץ לכוון רחוב הרימון הסמוך. במהלך ריצתו נפל הנאשם ונפצע בברכו ובכף ידו.
על פי הנטען לאחר הנפילה ניגש הנאשם מס' 2 אל הנאשם מס' 1 סייע לו לקום ועזר לו להגיע לדירת הנאשם מס' 2 שברחוב הרימון 9. הנאשמים עלו יחדיו לדירה ולאחר מכן ירד הנאשם מס' 2 למטה עם פרטי לבוש מגואלים בדם של הנאשם מס' 1, לרבות כפפות וכובע גרב, והשליך את הפריטים הנ"ל למקום מסתור על הגג של מבנה סמוך.
עוד נטען כי לאחר המעשים הנ"ל נשאר הנאשם מס' 2 יושב בסמוך לכניסה לבניין. כאשר הגיעו השוטרים למקום הוא מסר להם, מתוך כוונה להטעותם, כי בדירתו אין אף אחד. בחיפוש שנערך בדירה נמצא הנאשם מס' 1 בדירת הנאשם מס' 2.
3. בגין מעשים אלה הואשם הנאשם מס' 1 בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977; החזקה ונשיאת נשק, עבירה לפי סעיף 144(א) + (ב) לחוק העונשין; ושיבוש מהלכי משפט, עבירה לפי סעיף 244 ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין. הנאשם מס' 2 הואשם בעבירה של סיוע לאחר מעשה לעבירת חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 260 ביחד עם סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, וכן שיבוש מהלכי משפט, עבירה לפי סעיף 244 ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין.
4. באי כח הנאשמים טענו בפניי כי בחומר הראיות שהוצג על ידי המאשימה, ואשר שמיעתו הסתיימה בישיבה מיום 24.1.05, אין די כדי להקים ראיות לכאורה כי ביצעו את העבירות המיוחסות להם.
לעומתם טוענת המאשימה כי בחומר הראיות שהוצג יש די כדי להקים ראיות לכאורה המעבירות את הנטל לנאשמים למסור את גרסתם ולהשיב לאשמה.
5. בטרם אתייחס בקצרה לראיות שהוצגו במסגרת פרשת התביעה ראוי להבהיר כי על פי סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי משנסתיימה פרשת התביעה יכול הנאשם לטעון כי יש לזכותו הואיל ולא הוכחה האשמה אף לכאורה. בתי משפט ציינו כי בשלב זה די בקיומן של ראיות דלות להוכחת יסוד העבירה לעבירה המיוחסת לנאשם על מנת שיועבר עליו הנטל להשיב לאשמה (ראה ע"פ 141/84,
מדינת ישראל נ' טובול, פד"י לט'(3), עמ' 596, 606, ע"פ 732/76
מדינת ישראל נ. כחלון, פד"י לב(1) 170, 177). עוד נקבע כי בשלב זה בית המשפט אינו שוקל את העדויות, אינו מעריך את מידת המהימנות שיש לתת לכל אחד מהעדים ואפילו אין צורך לבחון את דיותן של הראיות. בשלב זה, אין גם צורך להצביע על תוספת ראייתית, אם זאת נדרשת כגון סיוע או דבר מה (ראה ע"פ 638/86
מדינת ישראל נ. בוטרוס, פד"י מ(2) 658 ). כאשר ראיות התביעה הינן נסיבתיות דומה שבשלב זה די בכך שיש בראיות הנסיבתיות שהובאו כדי לסבך את הנאשם בעבירות המיוחסות לו על מנת שישיב לאשמה (שם).
6. עוד חשוב להזכיר כי העובדה שבית המשפט קובע כי די בראיות שהוצגו כדי להעביר את הנטל לנאשם להשיב לאשמה, אינה מחייבת את המסקנה כי אם לא יובאו ראיות נוספות, יורשע הנאשם, שכן בסופו של ההליך על בית המשפט לשקול את הראיות מבחינת מהימנותם, משקלן, ודיותן ולקבוע אם הן מספיקות כדי להרשיע את הנאשם. עוד צריך לזכור כי בשלב זה יבסס בית המשפט את החלטתו רק על הראיות המרשיעות שבפניו והוא אינו בוחן ראיות אחרות ואילו בסופו של ההליך בוחן בית המשפט את כלל הראיות שהובאו (ראה י קדמי,
סדר הדין בפלילים, חלק שני עמ' 1050 ).
7. בשים לב להלכות אלה ולמבחן האמור דומני כי דין בקשת הנאשמים להדחות. לאור השלב המקדמי לא אפרט את כל הראיות שהוצגו אלא אסתפק במספר הערות קצרות.
8. דומני כי ניתן לחלק את האירוע ואת הראיות לשני חלקים; האחד, שלב היריות במתלונן; והשני, שלב המנוסה וההסתתרות בדירתו של הנאשם מס' 2.
לגבי השלב הראשון, הראיות שהוצגו בפניי לגבי הירי הינן עדותו של המתלונן, מר אורי חתואל ואישתו, ועדותם של השוטרים שהגיעו למקום ואשר מצאו קליע נעוץ ברצפת חדר הכניסה לבית שברחוב השיטה. כמו כן, הובאו בפניי עדויות רפואיות מהן עולה כי המתלונן אכן נפצע מקליע שפגע ברגלו. המתלונן ואישתו ידעו לספר על היורה אשר היה לטענתם רעול פנים כשכובע גרב על פניו, אך כמובן שלא יכלו לזהותו. המתלוננים גם העידו כי אין להם כל סכסוך עם אדם כשלהו, לא כל שכן עם הנאשמים.
למעשה, לגבי השלב הראשון אין בפניי כל ראייה ישירה על הקשר של הנאשם מס' 1 ליריות שנורו לעברו של המתלונן.
9. לגבי השלב השני, הראייה העיקרית הינה עדותה של הגב' טברני. לעדותה של הגב' טברני היא שמעה יריות וכאשר התבוננה מהחלון ראתה שני אנשים רצים ברחוב הרימון מכוון מערב למזרח דהיינו מכוון רחוב השיטה. הגב' טברני לא ראתה את שלב היריות. עוד העידה כי אחד מהשניים שראתה היה בעל מבנה גוף מלא ונמוך יחסית ואילו השני צעיר. שני הרצים היו חשופי פנים ללא כובע גרב כלשהו על פניהם. עוד סיפרה כי סמוך לבית מספר 5 נפל הבחור בעל מבנה הגוף המלא ונפצע בברכו. הבחור האחר שהיה עמו המשיך לרוץ ועזב את המקום. לאחר מכן היא ראתה אדם נוסף מגיע, מסייע לנופל ועוזר לו לעלות לבית שברחוב הרימון 9. עוד ראתה דרך חלון הבית כי השניים נכנסים לדירה בקומה השניה ולאחר מכן ראתה את הבחור המסייע יורד מן הדירה. מן הדירה נזרקו אליו בגדים שאותם זרק אותו המסייע על גג המבנה הסמוך. הגב' טברני היא שהתקשרה למשטרה ועל פי הכוונתה הגיעו השוטרים למקום. משהגיעו למקום הם ראו את הנאשם מס' 2 יושב ליד הבית בדיוק בהתאם לתיאורה של הגב' טברני. כאשר עלו לדירה של הנאשם מס' 2 מצאו שם את הנאשם מס' 1 כאשר רגלו פצועה.
10. עדותה של הגב' טברני הביאה כאמור את השוטרים אל הנאשמים. כמו כן בהתאם לעדותה נערך חיפוש על גג המבנה הסמוך, שהתברר כי הוא מבנה של חברת החשמל, ועל הגג נמצאו בגדים וביניהם כובע גרב וקרעי כפפות. כמו כן נמצאו קרעי כפפות בכניסה לבניין. בבדיקה של המעבדה לביולוגיה של המחלקה לזיהוי פלילי התברר כי כתמי הדם שנמצאו על החולצה שנאספה מגג המבנה וכן על אחת הכפפות שנמצאו מתאימים לדמו של הנאשם מס' 1.
11. דומני כי עדותה של הגב' טברני ביחד עם עדות השוטרים והמימצאים שבבדיקת המעבדה הביולוגית מספיקים כדי לקבוע, לצורך שלב של ההליך, כי הגב' טברני אכן ראתה את הנאשם מס' 1 רץ ברחוב הרימון, נופל ונפצע וכי הנאשם מס' 2 הוא שסייע לנאשם מס' 1 לעלות לדירת הנאשם מס' 2 ולאחר מכן זרק את פרטי הלבוש על גג המבנה.
12. בשלב זה, אין כאמור צורך לבחון את הראיות האחרות אך אציין כי לא נעלמה מעיני העובדה שבבדיקות המעבדה הביולוגית לא נמצאו שום סימנים הקושרים את מי מהנאשמים לכובע הגרב שנמצא, כמו כן לא נעלמה מעיני העובדה כי מבדיקות שרידי הירי לא נמצאו שרידים שכאלה על בגדי הנאשמים ואף בדיקת ידי הנאשמים לנוכחות מתכת על הידיים התבררה כשלילית. עוד אציין כי למרות כל הסריקות שבוצעו באזור לא נמצא אקדח. כמו כן האדם הנוסף שנראה רץ יחד עם הנאשם מס' 1, ואשר על פי עדותה של הגב' טברני, עזב את המקום מיד לאחר שהנאשם מס' 1 נפל לא אותר עד היום.
13. לכאורה קיומן של עדויות, לגבי השלב השני, שלב המנוסה וההסתתרות, ביחד עם העובדה כי הנאשם מס' 1 נראה רץ זמן קצר לאחר שנשמעו היריות וכוון הריצה תואמת את כוון בריחתו של היורה, דיים כדי להצדיק העברת הנטל לנאשמים להשיב לאשמה. אוסיף גם כי גרסאות הנאשמים ביחס להמצאותו של הנאשם מס' 1 בדירת הנאשם מס' 2 נראית על פניה תמוהה. הנאשם מס' 2 העיד כי לא ידע כלל על המצאות הנאשם מס' 1 בדירה למרות שאין ספק כי עלה לדירה דקות ספורות לפני שנעצר על מנת להכין קפה. כמו כן מסר בהודעתו כי לא נתן לאף אחד את מפתחות הדירה. לעומתו סיפר הנאשם מס' 1 כי הגיע לדירה ונכנס אליה באמצעות מפתח שהשאיר בידיו הנאשם מס' 1. מפתח זה לא נמצא בשום מקום בדירה. גם גרסת הנאשם מס' 1 בהודעתו הראשונה כי נפצע בעת שרכב על אופניים שלקח מילד נראית תמוהה כאשר הנאשם כלל לא ידע למסור מי אותו ילד נתן לו את האופניים. כאשר נשאל אם יש לו עדים נוספים להוכיח את הנפילה לא ידע להשיב. גם העובדה שבהמשך החקירה סירב הנאשם מס' 1 להשיב לשאלות, מעלה תמיהות המחייבות הסבר מטעמו.
14. המצאותו של הנאשם 1 בתכיפות זמן ומקום ליריות במתלונן, בלא שניתן הסבר לכך, לראיות לכאורה בנוגע להמלטות וההסתתרות בבית הנאשם 2 מצדיקים את דחיית הבקשה.