בפני בקשה לביטול כתב אישום שהוגש כנגד הנאשם בשל אי קיום חובת שימוע בעניינו.
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירה של ידיעות כוזבות- עבירה לפי סעיף 243 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.
על פי עובדות כתב האישום, מיוחס לנאשם כי בתאריך 14.01.04, בתחנת המשטרה בנתיבות, מסר הנאשם ידיעה כוזבת בכך שהתלונן לחוקר התחנה על סחיטה באיומים שבוצעה כלפיו וזאת בידיעה שתלונתו כוזבת.
במסגרת דיון שהתקיים בפני בתאריך 20.06.07, העלתה ב"כ הנאשם טענה מקדמית, כי המאשימה לא הודיעה לנאשם בדבר הגשת כתב אישום בעניינו
בטרם הגשת כתב האישום ובכך פעלה המאשימה בניגוד לתנאי סעיף 60 א לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב-1982.
בנוסף טענה ב"כ הנאשם, כי במקרה דנן לא מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מהוראות החוק ולפיכך, יש להורות על ביטול כתב האישום.
בדיון שהתקיים בתאריך 04.11.07, הגיבה ב"כ המאשימה לבקשה ואישרה כי אכן אירעה טעות במקרה דנן ולא נשלחה הודעה לנאשם בטרם הגשת כתב האישום.
יחד עם זאת, טענה ב"כ המאשימה, כי נקבע בפסיקה שזכות השימוע איננה מוחלטת וגם אם כשלה הרשות ביישום חובותיה, הרי שאין בפגמים אלה כדי להביא לבטלות כתב האישום ויש לבחון אם ניתן לרפא את הפגם בדרך של קיום שימוע בדיעבד.
דיון והכרעה
ב- 1.01.05 נכנסה לתוקפה הוראת סעיף 60א(ד) לחסד"פ.
בלשון חד משמעית, מחייב המחוקק את רשויות התביעה להודיע לחשוד על כך שקיבלה חומר חקירה, ממנו עולה לכאורה, שעבר עבירה מסוג פשע. כנגד חובה זו קמה זכותו של חשוד לפנות לתביעה בבקשה מנומקת להימנע מהגשת כתב אישום ולקיים שימוע.
בית המשפט העליון חזר ונדרש לאחרונה להוראת סעיף 60א לחסד"פ בבג"צ 4175/06
אלבז נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 2006(2), 3317 ,עמ' 3319 ופסק כדלקמן:
"
הליך השימוע, המעוגן כיום בגדרי סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי, מניח אפשרות לנחקר לשטוח את טענותיו במלואן, "ועל הגורם המחליט להאזין לדברים בנפש חפצה, ומתוך נכונות להשתכנע ככל האפשר שבדברים יש ממש"... מימושה של אפשרות זו פירושו מתן הזדמנות לנחקר להציג את מלוא הנתונים שבידיו קודם לקבלת החלטה סופית בדבר הגשת כתב אישום".
תורת הבטלות היחסית מחייבת בחינה קונקרטית של כל מקרה לנסיבותיו. יש לבחון את התנהלות הרשות, חומרת הפגם שנפל בפעילותיה, מהותו והפגיעה שתיגרם לאינטרס הציבורי באם החלטתה של הרשות תבוטל. אל מול משקלם המצטבר של אלה, יש לבדוק את הנזק שייגרם לפרט, שזכותו הופרה, מחמת הפגם שנפל בפעילות הרשות.
בתי המשפט המחוזיים נדרשו לשאלה: האם ניתן לרפא את הפגם באמצעות שימוע המתקיים לאחר הגשת כתב האישום? אולם לא הגיעו לדעה אחידה.
בית המשפט בירושלים פסק בע"פ 30541/06 (י-ם)
מדינת ישראל נ' יצחק כהן, שקיומו של שימוע מאוחר, כשכתב אישום תלוי ועומד בבית המשפט, יכול לרפא את הפגם.
בית המשפט המחוזי בת"א פסל גישה של "
נעשה ונשמע", כעולה מהחלטותיו, בתפ"ח 1199/05 הנ"ל, ובתפ"ח 1138/05
מדינת ישראל נ' יעקב ארד (לא פורסם) מיום 8.02.07. בשני המקרים ביטל בית המשפט המחוזי בתל-אביב את כתב האישום.
התביעה מחויבת לקיים את זכויותיהם החוקתיות של חשודים ונאשמים, ואם אינה עושה כן, בית המשפט יחייבנה לתקן את טעותה. בהעדר נסיבות מיוחדות וכשאין חשש לפגיעה ממשית באינטרס ציבורי, הפרת סעיף 60א תביא לביטול כתב האישום שהוגש תוך הפרת הוראת סעיף 60א לחוק. לאחר הביטול, חזקה על התביעה, שברוח הוראות בית המשפט העליון בבג"צ 4175/06 , תקיים שימוע, תתייחס לאדם שמולה כאל נחקר חשוד, תאזין לטענותיו בנפש חפצה ובכובד ראש, תוך נכונות להשתכנע. לאחר השימוע, תשקול הנסיבות כולן, ותחליט אם למרות כל מה ששמעה, יש להגיש כתב אישום .
אלא אם כן ישתכנע בית המשפט במקרה ספציפי אחרת, הנחת המוצא היא שאין ל"רפא" את הפגם באמצעות שימוע מאוחר, כשכתב האישום תלוי ועומד בבית המשפט. בית המשפט לא ישלים עם פעילותה של רשות ציבורית, הסוטה משורת הדין. הדברים נכונים במיוחד, ומכוח קל וחומר כשהרשות אמונה על אכיפת החוק, ופגמים בפעילותה עשויים לפגוע במראית עין של עשיית משפט, שהיא אינטרס ציבורי מובהק.
בנוסף, הגשת כתב אישום תוך הפרת סעיף 60א לחסד"פ, עלולה לעורר חשש שהמאשימה "ננעלה" על העמדות שגיבשה בכתב אישום, וקיומו בפועל עלול להשפיע על נציגי התביעה, שלא להתייחס לטענות הנאשם בפתיחות הנדרשת.
מכאן מסקנתי, שאי קיום שימוע במועדו, כאמור בחוק, הוא פגם מהותי
ולא
טכני בלבד. הגיעה העת שהתביעה תפנים את השינוי שבחוק, כפי שפסק בית המשפט המחוזי בע"פ 1199/05, פסקה, לאמור: