כתב האישום שבפנינו מייחס לנאשם בעבירות זיוף, שימוש במסמך מזוייף וקבלת דבר במרמה, לפי סעיפים 418, 420 ו-415 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977, בהתאמה.
לפי עובדותיו, זייף הנאשם 8 שיקים של שמעון שאולי (להלן: "המתלונן") שהיה הבעלים של חברה בשם "מועדון הפרפר". הנאשם, לגרסת התביעה, בכוונה לרמות, רשם בכל אחד מהשיקים את פרטי המוטב, סכום השיק במילים ובספרות, מועד פירעון השיק וכן חתם במקום המיועד לחתימת המושך ללא סמכות כדין, באופן העשוי להיחזות כאילו נחתם על ידי מי שמוסמך כדין למשוך כסף באמצעות השיק.
בסמוך לאחר מכן, על פי הנטען, שילם הנאשם, במרמה באמצעות השיקים, את חובותיו השונים בסך של 13,340 שקלים. השיקים נפרעו על ידי הבנק.
התשתית הראייתית של התביעה התבססה, בין היתר, גם על עדותו של סער פלד, אותו קשר הנאשם בהודעתו במשטרה לשיקים המזויפים. העד נחקר במשטרה באזהרה, ברם, דוגמת כתב ידו לא תאמה לכתב שעל גבי השיקים. בעדותו בבית המשפט, אישר העד כי בעברו רישום פלילי, הכולל עבירות מרמה. מטבע הדברים, שאלת מהימנותו של עד זה תעמוד לדיון, ובא כוח הנאשם יבקש לקעקעה. עניין זה עומד מאחורי הבקשה, נשוא דיוננו, לגילוי מידע על תיקים פתוחים של העד ועותק מגיליון הרשעותיו. בקשתו של הסנגור הועלתה בסיום פרשת התביעה ביום 11.9.06, ובית המשפט החליט בתום הדיון להורות לתביעה להמציא לידי הנאשם עותק מגיליון הרשעותיו. לטענת הפרקליטות, הועבר העותק כבר ביום ההחלטה. המחלוקת, אפוא, נסובה סביב התנגדות התביעה לחשיפת גיליון תיקי המב"ד של העד, בנימוק שאין בחשיפת מידע זה כל רלוונטיות להליך הפלילי המתנהל, כמו גם בכך, שאין בחשיפה המבוקשת כדי לעזור לנאשם בניהול הגנתו. עוד נטען בהתנגדות, כי עדותו של העד הסתיימה ובמסגרת עדותו העד כלל לא נשאל דבר לגבי סוגיית תיקי המב"ד, מטעם זה לא ניתן יהיה עתה לעשות שימוש ברישום זה. יתרה מזו, טוענת התביעה, בשים לב למשמעות הרישום של תיקי מב"ד, אין כל משקל ראייתי לתיקים אלו, ומכאן, העברת הרישום לידי הנאשם לא תוכל להועיל להגנתו, אלא רק לפגוע בפרטיותו של העד.
עמדת הפסיקה והנימוקים אשר יפורטו להלן, הביאוני לכלל החלטה לדחיית בקשת הסנגור, מאלה הנימוקים:
א.
מידע הקשור לתיקים סגורים או פתוחים - סעיף 5(א) לחוק המרשם הפלילי, מכוחו מתיר בית המשפט עיון ברישום פלילי, עניינו הרשעות בלבד. לומר, בעוד שהרשעות קודמות הוכרו, אף בפסיקה, כרלוונטיות, שונה המצב בכל הנוגע למידע בדבר תיקים סגורים ופתוחים.
ב.
חוסר רלוונטיות - אין למידע בדבר תיקים שלא הסתיימו בהרשעה ולחומר חקירה המצוי בתיקים אחרים, שאינם נוגעים לאירוע נשוא כתב האישום, רלוונטיות להליך המתנהל. כאשר מדובר בחומר מתיק שאין בעניינו ממצא פוזיטיבי בדמות הרשעה, הרי שאין באפשרותו של בית המשפט לבסס עליו כל ממצא. בבג"צ אל הוזייל ואח' נ' משטרת ישראל ואח', פ"ד לט (4)124, קבע כבוד השופט בך את עקרון סופיות תשובות העד בשאלות צדדיות, כגון עבירות אחרות שבגינן נחקר (אם לא הורשע בהן). הלכה זו קובעת כי תשובות העד בעניינים אלה תהיינה סופיות ולא יובא מידע נוסף בעניינן.
"דיני הראיות מאפשרים התקפה על אופיו של עד של הצד שכנגד, ועשיית ניסיון להראות שהוא בעל עבר פלילי ובשל כך אינו ראוי לאמון, אך נקבעו לכך סייגים... מותר לשאול עד בחקירה הנגדית על הרשעותיו הקודמות, ובמקרה של הכחשה מצידו, ניתן גם לסתור את עדותו בנקודה זו על ידי מסמך רשמי או בעזרת ראיה חיצונית אחרת. כמו כן, מותר להציג בפני העד שאלות בדבר ביצוע עבירות אחרות על ידו, אך שאלה כזו נמנית אז על חקירה בנושא נלווה ותשובותיו של העד על שאלות מסוג זה הינן סופיות ולא ניתן לסתרן על ידי ראיות אחרות".
לשון אחר, במקום בו לא ניתן לבסס ממצא על התנהגות של העד, אין עצם קיום התלונה רלוונטית לשאלת מהימנותו.
ג.
תיקים פתוחים - אין מקום להתיר חשיפת חומר בתיקים פתוחים, המצויים עדיין בחקירה, מטעמי תקינות הליך החקירה. חשיפת תיק בפני צד שלישי, בטרם גובש במלואו, בטרם ניתנה בו החלטה ובטרם נחשף בפני השוטר החשוד, אינה תקינה ולא תיתכן.
ד.
עקיפת הליכי ערר - חשיפת חומר מתיקים סגורים עלול להפוך את בתי המשפט לערכאת ערעור על החלטות של גורמים מוסמכים בפרקליטות שלא לחקור תלונות או שלא להגיש כתבי אישום. באופן זה ייווצר מסלול חדש ובלתי הולם לתקיפת החלטת הגורמים המוסמכים, אשר יפגע בעקרון סופיות ההליכים.
כפי שצוין לעיל, ההגנה כלל לא העלתה את סוגיית תיקי המב"ד בחקירתו של העד, ולכן לא תוכל לעשות שימוש בחומר המבוקש בפרשת ההגנה. יתר על כן, גיליון הרשעותיו של העד נחשף בפני ההגנה, והוא עצמו הצהיר על עברו הפלילי בבית המשפט. לא מצאתי כל רלוונטיות לשאלת קיומים או אי קיומם של תיקי מב"ד על העד לצורך הגנת הנאשם, כך גם אין בהם כדי להעיד על חוסר מהימנותו. נכונים דבריו של ב"כ התביעה כמובאם בתגובה, כי אין בקיומם של תיקי מב"ד כדי להעיד על אשמה, ויש לזכור כי לעיתים קרובות מוגשות, מסיבות שונות, תלונות שווא, ואין ברישומן כדי להעיד אף לא על חשד ממשי לביצוע העבירות הנטענות, אלא רק על קיומם במשטרה.
לאור כל האמור לעיל, אני רואה לאמץ נימוקים אלה ולהחיל את מהותם בענייננו, וראוי ליישמם לאור תכלית הפסיקה והחקיקה בסוגיה זו.
המזכירות תמציא עותק החלטתי לצדדים.
ניתן היום ז' בחשון, תשס"ז (29 באוקטובר 2006) בלשכתי
