א. ההליך
בפני בקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים נגדו, על פי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן- חוק המעצרים).
כתב האישום מייחס למשיב מעשה של הצתה- עבירה לפי סעיף 448(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן- חוק העונשין), היזק לרכוש בזדון- עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין, תקיפה בנסיבות מחמירות- עבירה לפי סעיף 379+ סעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין, כליאת שווא- עבירה לפי סעיף 377 לחוק העונשין, ואיומים- עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין.
על פי כתב האישום, ביום 18.05.05 בין השעות 18:00 ל- 22:00, פרץ וויכוח בין המשיב לבת זוגו (להלן-המתלוננת), אשר עניינו מצבם הכלכלי. בהיותו שתוי, קילל הנאשם את המתלוננת והיכה אותה.
בנסותה להתגונן, זעקה המתלוננת לעזרה, דבר שהגביר את זעמו של המשיב. הלה נטל אלת בייסבול, אשר היתה בדירה, ותקף באמצעותה את המתלוננת. כן, שבר את מכשיר הפלאפון ובכך מנע ממנה להזעיק את המשטרה.
בסמוך לשעה 22:50, נוכח זעקות המתלוננת, הגיעו שוטרים לדירה והקישו על דלתה הנעולה. או אז, שבר המתלונן את המפתח שהיה במנעול הדלת באמצעות אלת הבייסבול, וזאת בכוונה למנוע מהשוטרים להיכנס לדירה ולמנוע מן המתלוננת להימלט ממנה.
המתלוננת, אשר חשה כי נשקפת סכנה לחייה, הצליחה לפתוח את הדלת באמצעות מברג ואיפשרה לשוטרים להיכנס אל תוך הדירה. הנאשם, בנסותו להימלט מן השוטרים, ברח אל תוך אחד החדרים, ואחר כך, באמצעות מצית, שילח אש והצית במזיד את תכולת החדר. כל זאת, שעה שהוא אוחז בסכין ואלה, ומאיים על השוטרים כי אם מי מהם יכנס לחדר- יהרוג אותו ויתאבד.
כתוצאה ממעשי המשיב, עלתה הדירה באש. השוטרים, אשר חשו כי נשקפת סכנה לחייהם, נמלטו מן הדירה ולמקום הוזעק צוות כיבוי אש, אשר הורה על פינוי דיירי הבניין מדירותיהם, והצליח למנוע את התפשטות האש.
במעשיו האמורים, תקף המשיב את המתלוננת, שהינה בת זוגו, וגרם לה לכאבים וחבלות. כן, איים המשיב על המתלוננת בפגיעה שלא כדין בגופה וזאת בכוונה להפחידה. כן, כלא המשיב את המתלוננת שלא כדין ובנוסף, שילח אש במזיד בדירה וגרם נזק רב לרכוש.
ב. טענות הצדדים
1. המבקשת מציינת, כי בידה ראיות טובות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב, קיימת חזקת מסוכנות וחשש לשיבוש הליכים, המקימות עילות מעצר. לפיכך, מבקשת התביעה כי אעתר לבקשה למעצר עד תום ההליכים נגדו ואקבע כי אין חלופה מתאימה שיש בה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מהמשיב, הן לציבור והן למתלוננת.
2. מנגד, מבקשת באת כח המשיב לדחות את הבקשה למעצר עד תום ההליכים, ולחלופין להורות על חלופת מעצר, אשר יש בה כדי לאיין את המסוכנות למתלוננת ולציבור בכללותו.
המשיב טוען, באמצעות באת כוחו, כי התיק כולו מתבסס על עדותה של המתלוננת, וכי הדברים שביקש לומר במהלך הארוע, לא נרשמו כאשר השוטרים רק עשו עצמם כמי שכותבים את הדברים מפיו.
לדבריו, לא הוא זה אשר תקף את המתלוננת, כי אם היא זו אשר זרקה לעברו סכינים, בנסיון לפגוע בו.
לעניין שבירת המפתח, טוען המשיב, כי הדבר ארע בטעות, שעה שניסה להדוף את הסכינים שהשליכה לעברו המתלוננת, באמצעות אלת הבייסבול שאחז, וזו פגעה במפתח ושברה אותו.
המשיב אינו יודע להסביר כיצד התלקחה האש, באשר בשלב מסויים לאחר ששיסף את ביטנו בסכין, התערפלה הכרתו. לטענתו, יתכן והאש פרצה כתוצאה מקצר חשמלי, שהתרחש כאשר, בחמת זעמו, תלש את הטלביזיה מן הקיר וזרק אותה.
כמו כן טוענת באת כח המשיב, כי קיימות סתירות בעדויותיהם של עדי התביעה המפחיתות ממשקל הראיות לכאורה.
כך גם כך היא טוענת, כי כל החבלות הגופניות אשר גרם המשיב, הוא גרמן לעצמו וכי מסוכנותו לעצמו אינה עילה למעצר. הטענה כי נשקפת למתלוננת סכנה מן המשיב, נסמכת על עדותה הראשונה, מיום 19.05.05, לפיה המשיב תקף אותה ואף איים עליה בעבר. לעניין זה, טוענת באת כוחו, כי מדובר בעדות כבושה, באשר המתלוננת מעולם לא התלוננה במשטרה על ארועים אלה. מכל מקום, את מסוכנותו של המשיב כלפי המתלוננת, אם קיימת כזו, ואת מסוכנותו כלפי הציבור, ניתן לאיין באמצעות קביעת תנאי שחרור, שיהיו במעצר בית במקום מרוחק, וכן על ידי הצמדת אזיקים אלקטרונים לגופו, באופן שיאפשר פיקוח מקסימאלי על המשיב.
ג.
דיון
מעצר עד תום ההליכים משמעו, שלילת חרותו של אדם אשר טרם הורשע בדין, וזאת שעה שהליכים אלה עלולים להימשך זמן רב.