החלטה בתיק פשר 002057/02

מונחת בפני בקשת המנהל המיוחד של חברת הוד אביב בע"מ (להלן: המבקש והחברה, בהתאמה), לאשר לו להתקשר בהסכמים למכר נכס מקרקעין השייך לחברה בפירוק. כונס הנכסים הרשמי מסכים לבקשה, ואילו גב' נלי דרזנר, שהגישה בעבר הצעה שנתקבלה עבור הנכס, מתנגדת. זאת, חרף העובדה כי ההתקשרות עימה בוטלה על-ידי המנהל המיוחד בשל איחור בתשלום התמורה המוסכמת.

הצדדים אינם חלוקים על-כך, כי גב' דרזנר לא עמדה במועד שנקצב לתשלום התמורה (זאת, חרף העובדה כי לטענתה נטלה הלוואות גישור והסתמכה על החוזה), ולפי בקשתה ניתנו לה ארכות חוזרות ונשנות, על-פני פרק זמן שעלה על שמונה חודשים (!) לאחר מועד התשלום המקורי. בסופו של דבר, הודיע המבקש לגב' דרזנר, כי הוא קוצב לה מועד אחרון וסופי בהחלט לתשלום מלוא התמורה, ביום 10.3.05. אלא, שאין חולק על כך, כי גב' דרזנר לא התייצבה לפגישה שנקבעה, אליה הגיע בסופו של דבר רק בא-כוחה, בלא שיהיה ברשותו סכום התמורה.

טיעונה המרכזי של המשיבה מסתמך על כך, כי לאחר שבאת-כוחו של המנהל המיוחד המתינה במשך פרק זמן ניכר לבואה של גב' דרזנר, הודיעה כי אין היא יכולה להמתין יותר, וכי אם רוצה המשיבה להסדיר את העניין, תעשה זאת ביום א' הסמוך, הוא יום ה-13.3.05. אין חולק, כי דקות מספר לאחר מכן, כאשר נודע הדבר למבקש, לא הסכים הלה לארכה נוספת זו, ובו במקום שלח למשיבה מכתב בו ביטל את ההתקשרות בגין הפרתה. זמן קצר לאחר מכן, נתקבלה במשרדו ההצעה הנוכחית, אשר אין ספק כי היא טובה יותר מהצעת המשיבה.

לעניין זה טוענת המשיבה, כי "שלוחו של אדם כמותו", ומאחר ובאת-כוחו של המבקש התחייבה ליתן ארכה נוספת, לא היה המבקש רשאי להתכחש לכך. כמו כן, טוענת המשיבה כי ההאחזות באיחור אינו, בנסיבות המקרה דנן, אלא מסווה לרצון למכור את הנכס לקונה אחר, שהגיש הצעה גבוהה יותר - וזאת בניגוד לעקרון תום הלב ודיני המכרזים. מוסיפה המשיבה וטוענת, כי האיחורים הקודמים אינם נחשבים להפרה, באשר המבקש הסכים ליתן לה אורכות לביצוע החוזה.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, מצאתי כי דין הבקשה להתקבל, ואלו נימוקי:

1.               כללי ההתמחרות בהליכי חדלות פרעון שונים וגמישים יותר מהליכי המכרזים הרגילים. אולם עם זאת, אין ספק כי עורך ההתמחרות חייב לנהוג במציעים בתום-לב, ולא על נקלה יוכל להתנער מהצעה זוכה בעבור הצעה גבוהה יותר (לעניין זה ראה, בין היתר את הלכת ע"א 509/00, ברכה נ' לוי). אלא מאי? בנסיבות המקרה הנוכחי, עניין לנו במצב דברים שונה לחלוטין מזה אשר נידון ב"הלכת ברכה". במקרה דנן, אין עסקינן במצב של התנערות גרידא מהצעה זוכה, אך ורק בגין הופעתו של מציע חדש, אלא במצב בו טוען המנהל המיוחד כי התנהגותה של המשיבה עצמה עלתה לכדי הפרה המקנה לו זכות לבטל את החוזה.

 
לעניין זה אעיר - אם אכן יימצא (דבר בו אכריע בהמשך החלטתי זו) כי בהפרה יסודית עסקינן, הרי שהזכות לבטל את החוזה הינה ברורה ובלתי-מעורערת, בין אם הופיע קונה חדש ובין אם לאו. אמנם, יתכן ובנסיבות אחרות, בהם היה מגלה המנהל המיוחד כי אין קונים אחרים לנכס, היה מעדיף למחול על ההפרה בכדי שלא להעמיד את הנושים בפני שוקת שבורה. אלא, שאם, וכאשר, עומדת למנהל המיוחד הזכות לביטול החוזה עקב הפרתו, הרי שאין נפקא מינא, אם השפיע קיומו של קונה נוסף על שיקוליו, וגרם לו להחליט כי בשלה העת להפעיל את זכות הביטול - בוודאי שאין בכך חוסר תום-לב והתנערות בלתי-מוצדקת מהצעה זוכה.

2.                  עתה, מן הראוי להכריע, האם אכן עמדה למנהל המיוחד זכות לנהוג כפי שנהג.
אי תשלום התמורה החוזית המוסכמת, קל וחומר כאשר עסקינן באי-תשלום מוחלט, המתמשך על פני חודשים ארוכים, הינו במובהק בגדר הפרה יסודית, המזכה את הנפגע בזכות לביטול ההסכם, וזאת בין אם עסקינן בחוזה רגיל, או בהצעה זוכה בהתמחרות.

דומה, כי בנסיבות העניין נפלה טעות יסודית אצל המבקשת ובא-כוחה המלומד, באשר הם מבקשים לנצל את העובדה כי המנהל המיוחד ובאת-כוחו הסכימו מספר פעמים, לפנים משורת הדין, להאריך את מועדי התשלום. בהעדר ראיה מפורשת לסתור, הרי שהארכות מועד שכאלו אינן גורמות להפרה "להתפוגג כמו לא היתה מעולם", אלא מהוות אך הסכמה שלא לנצל, לעת-עתה ולפרק זמן קצוב, את זכות הביטול (זאת, להבדיל אולי מהסכמה חוזית מפורשת בין הצדדים לשנות את החוזה, כך שיתוקנו המועדים בחוזה עצמו). מעבר לדרוש ניתן אף להעיר, כי בנסיבות מתאימות יש באי-עמידה בהארכות כאלו אף בכדי להפוך הפרה בלתי-יסודית להפרה יסודית, באשר ניתן לעיתים לראות בהארכת מועד שכזו התראה למפר כי עליו לתקן את ההפרה עד תום הארכה, שאם לא כן תקום לצד הנפגע זכות הביטול. דברים אלו ידועים, ומהווים מושכלות יסוד בדיני חוזים, ואי לכך, אין טעם לשוב ולהאריך בהם במסגרת החלטה זו.

3.                  לא זאת, אלא אף זאת; עיון בתיק בית המשפט העלה, בין היתר, מכתב מפורש ששלחה באת-כוחו של המנהל המיוחד למשיבה, עוד ביום 18.8.04 (!), ובאה התראה חד-משמעית, כי אם לא תועבר התמורה עד ליום 28.8.04, יפנה המנהל המיוחד לבית המשפט בבקשה מתאימה - דבר שלא ניתן לפרשו אלא בהבהרה חד-משמעית, כי המבקש אינו מוכן להשלים עוד עם הפרתו המתמשכת של ההסכם. לכך מתווספת אף הבהרות מאוחרות, אשר בסופו של יום שבו וקצבו למשיבה מועד אחרון וסופי, ביום 10.3.05.

 
בנסיבות אלו, איני יכולה להמנע מן המחשבה, כי טענתה של המשיבה כי "לא הודע לה מבעוד מועד כי ההסכם יבוטל, אינה אלא התממות, אשר טוב היתה לה אלמלא מצאה את מקומה כלל ועיקר בכתבי בית-דין.

4.               בנסיבות אלו, חייבת היתה המשיבה להביא את מלוא התמורה במועד הקובע של 10.3.05, ואם אין, נטלה על עצמה את הסיכון כי המנהל המיוחד לא ישלים עוד עם ההפרה המתמשכת (חרף התנהגותו מלפנים משורת הדין בעבר), ואי לכך, יהיה חופשי להתקשר עם קונה אחר.

נסיונה של המשיבה להסתמך על דבריה בעל-פה של באת-כוח המבקש, אין לו על מה שיסמוך.

 
ראשית ; אף אם סבר בא-כוחה המלומד של המשיבה, כי הוא רשאי להסיק מדבריה של הפרקליטה כי המנהל המיוחד שב ומחל על ההפרה, הרי שיהא הרושם שקיבל אשר יהא, הרי אין עסקינן אלא בהבטחה בעל-פה כנגד מסמך בכתב (קרי, ההזהרות המפורשות שקיבלה המשיבה), אשר קשה עלי המסקנה כי די בה בכדי להפוך דברים על פניהם. אם אכן רצה בא-כוחה של המשיבה להסתמך על הבטחה כזו, היה עליו לעמוד על כך כי תועלה על הכתב, ואם כשל מלעשות כן, אין לו להלין אלא על עצמו בלבד.