החלטה בתיק פש"ר 117-09

בפני ערעור של הנושה - בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, על החלטת הנאמן מיום 6/11/11 הדוחה את תביעת החוב שהגיש.

לחייבת ניתן צו כינוס ביום 23/8/09, היא הוכרזה כפושטת רגל ביום 29/11/10. נגד החייבת הוגשו 8 תביעות חוב בסכום כולל של כ - 900,000 ש"ח.

הנושה הגיש תביעת חוב על סך של כ- 132,000 ש"ח, שנדחתה על ידי הנאמן.

החלטת הנאמן מיום 6/11/11 -

במסגרת תביעת החוב טוען הנושה כי נערך הסכם בינו לבין החייבת המסדיר, בין היתר, את שיעור הריבית ואופן חישובה. חיוב הריבית ואופן חישובה אינם תואמים את אופן חישוב החוב הנעשה לצורך חלוקת דיבידנד במסגרת הליכי פש"ר כפי שנקבע בפסיקה [4644/92, 1202/95].

בעניין החוב בח-ן הבנק בסניף ריינה על סך 131,916 ש"ח, מדובר בתביעת חוב מכח פסק דין שניתן בהעדר הגנה.  לחייבת ניתנה הזדמנות להגיב לתביעת החוב ולהשיג את השגותיה, אך לא הוגשה כל תגובה מצד החייבת. הנושה נדרש ליתן הבהרות לגבי החוב הנטען ולהלוואות הנטענות. מדפי החשבון עולה שבוצעו חיובים בגין הלוואה אך לא ברור בגין איזו הלוואה. הנושה לא הניח בפני הנאמן כל מסמך בקשר להלוואה, לא הוצג הסכם הלוואה, לא פורט סכום ההלוואה במקור, אופן הריבית ואופן פירעונה וכן מטרת ההלוואה. בכתבי הטענות של הבנק אין אזכור לקיומה של הלוואה שניתנה לחייבת.

לפיכך החליט הנאמן לדחות את תביעת החוב.

נימוקי הערעור -

1.         החלטת הנאמן כי לא הוכח חוב ההלוואה שגויה. לתגובה צורף המסמך - נספח ב' הוא הסכם ההלוואה ובו מפורטים כל הנתונים הדרושים. הנאמן מעולם לא ביקש שיומצא לו הסכם ההלוואה, לו היה פונה היה הנושה דואג להמציאו עוד קודם לכן.

2.         מאחר והחייבת לא הגיבה להוכחת החוב של הנושה, יש לזקוף עובדה זו לחובת החייבת ולטובת הנושה.

בדיון שנערך במעמד הצדדים טען עוד הנאמן כי מסמך שצירף הנושה/המערער "הסדר חוב מיום 13/11/03", שלא הומצא לו קודם לכן, מלמד שהבנק הגיע להסדר לפריסת החוב ועל כן לא היה מקום מצד הבנק לבסס את תביעת החוב על החוב הבסיסי - המקורי, שממנו גם נגזרים חיובי הריבית. המדובר במוסד בנקאי שהתעלם מהוראות ומהחלטת הנאמן להמצאת מסמכים. מהמסמכים שהבנק צירף לכתב הערעור עולה שמדובר בהלוואה שניתנה לצורך פריסת חוב שהיה קיים בעבר.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אני סבור שדין הערעור להתקבל.

לא ניתן להתעלם מהעובדה שתביעת החוב מתבססת על פסק דין שניתן כדין, גם אם בהעדר, והוא חלוט.

אין מניעה שבנק, אצלו מתנהל חוב של לקוח, יתן ללקוח הלוואה על מנת לפרוע ו/או לפרוס חוב קודם. זוהי התנהלות עסקית מקובלת.

הנאמן אמנם איננו "חותמת גומי" ומוטלת עליו החובה לבדוק את תביעות החוב, גם כאלה המתבססות על פסק דין חלוט.

ואולם, אין להתעלם מכך שבשונה מתביעת חוב שאיננה מבוססת על פסק דין שם הנושה צריך להוכיח בפני הנאמן אם קיים חוב ובסכום הנטען, הרי שבתביעת חוב המתבססת על פסק דין, היקף הבדיקה של הנאמן שונה ומצומצם יותר.

כאשר תביעת החוב מבוססת על פסק דין, ההנחה היא שהנושה כבר הוכיח את תביעתו בפני ערכאה שיפוטית, על פי כללי ההוכחה וכללי הראיות וסדרי הדין האזרחיים.

אמנם יש לנהוג זהירות כאשר מדובר בפס"ד בהעדר הגנה. אולם, הבדיקה הינה יותר כדי לוודא שלא נעשתה קנוניה בין הנושה לבין החייב לצורך העדפת נושים. חשש כזה איננו מתקיים בעניינינו שכן מדובר במוסד בנקאי. החייבת לא הגיבה כלל לתביעת החוב, כמו שלא התגוננה נגד התביעה.

אין לקפח את זכויותיו של נושה רק בשל כללים פרוצדוראליים נוקשים כאשר מוכח שאכן ניתנה הלוואה והיה חוב.