החלטה בתיק פש"ר 1013-06

מבוא

1.      מונחת בפניי בקשתם של המבקשים, מר נחמיאס שלמה והגב' רוזנטל כרמלה (להלן: "המבקשים"), לפי תקנה 95 לתקנות פשיטת הרגל, תשמ"ה- 1985 (להלן: "תקנות פשיטת הרגל") להורות לנאמן לבדיקת תביעת חוב, עו"ד ראובן שרגיל (להלן:"הנאמן") לחזור ולבדוק את תביעת החוב אשר הוגשה על ידי הנושים, מר שמעון רופא ומר ראובן עופרי (להלן:"הנושים").

2.      הצדדים הגישו טיעונים בכתב וכן השלימו טיעוניהם בדיון שנערך ביום 6.1.11. בנוסף הגישו המבקשים פסקי דין התומכים לטענתם בעמדתם.

הרקע העובדתי הרלוונטי

3.      בבסיסה של בקשה זו עומדת החלטתו של הנאמן מיום 16.2.10, בה קיבל ואישר הנאמן את תביעת החוב של הנושים באופן חלקי בסך של 4,263,281 ש"ח, כאשר ההפרש בין הסכום שנתבע לסכום שאושר נובע מהוראות סעיף 75 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן:"הפקודה") ושיעור הריבית הקבוע בו.

4.      מקור החוב הינו בתביעה של המנוח, מר אוריאל גניזדוביץ' ז"ל (להלן:"המנוח") נגד הנושים ותביעה שכנגד בת.א. 1796/94 אשר נדונה בבית המשפט המחוזי בחיפה. בהסכמת הצדדים הועבר הסכסוך לבוררות בפני כב' השופט (בדימוס) א' כהן, אשר נתן ביום 5.5.97 פסק בורר בו דחה את תביעת המנוח, קיבל את תביעת הנושים וחייב את המנוח לשלם לנתבעים סך של 1,548,006 ש"ח בצירוף הוצאות הבוררות בסך 25,000 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך 45,000 ש"ח.

5.      המנוח מצידו עתר לבית המשפט המחוזי בחיפה, ביום 21.5.97 בבקשה לביטול פסק הבורר (ת.א 10448/97). ביום 6.4.98 ניתן פסק דינו של כב' השופט נאמן בו נדחתה בקשת המנוח ואושר פסק הבורר.

6.      על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה הגיש המנוח ערעור לבית המשפט העליון אשר נדחה בפסק דינה של כב' השופטת דורנר (רע"א 2468/98).

7.      המנוח, אשר לא השלים עם פסק הדין של בית המשפט העליון, נקט בהליכים שונים על מנת למנוע את ביצוע פסק הבורר. כך למשל, לאחר שפנו הנושים ללשכת ההוצאה לפועל על מנת לבצע את פסק הבורר, הגיש המנוח לתיק ההוצאה לפועל בקשה לביטול הליכים בטענת "פרעתי". טענה זו נדחתה על ידי ראש ההוצאה לפועל בהחלטה מיום 6.4.2000. על החלטה זו הגיש המנוח ערעור וכן תביעה ובמסגרתה הגיש בקשות לעיכוב הליכים (ע"א 1300/00 ו-ת.א. 619/00). הערעור וכן התביעה נדחו על ידי כב' השופט י. עמית בפסק דין ארוך ומנומק מיום 14.7.02 בו סקר כב' השופט י. עמית את כל ההליכים המשפטיים המרובים בהם נקט המנוח לפני ואחרי פסק הדין של בית המשפט העליון ברע"א 2468/98, כאשר במסגרת ההחלטה נשוא הבקשה דנן אין צורך לחזור ולפרטם שוב. להשלמת התמונה אציין כי כב' השופט י. עמית דחה אף הוא את תביעתו וערעורו של המנוח.

8.      עוד אציין כי לאחר פסק דינו של כב' השופט י. עמית דלעיל, ניתן פסק דין נוסף על ידי כב' השופט י. כהן בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.א 2132/04) בו נדחה ערעורו של המנוח על החלטת כב' ראש ההוצאה לפועל מתאריך 4.11.03 בתיק הוצאה לפועל 02-07159-00-0, בה דחה ראש ההוצאה לפועל את טענת המנוח לפיה אין הוא חייב לקיים את פסק הבוררות שהוגש לביצוע שוב בטענת "פרעתי". בפסק דינו דחה שוב כב' השופט י. כהן את טענות המנוח לפיהן שילם סכומי כסף שונים אותם יש להפחית מחובו על פי פסק הבורר.

9.      בהחלטתו בתביעת החוב של הנושים דחה הנאמן את טענות יורשי המנוח, מר זכר גניזדוביץ' ומר יעקב סוויסה, בדבר סכומים שונים ששולמו על ידי המנוח ואשר יש להפחיתם מסכום החוב והפנה בהקשר זה בין היתר לפסקי הדין של כב' השופט י. עמית וכב' השופט י. כהן. כמו כן קבע הנאמן כי "קנוניה" לה טוענים המבקשים הינה בין נושי החייב להבדיל מקנוניה בין החייב ומקורביו בה עוסק סעיף 13 לפקודה.

טענות הצדדים בתמצית

10.  המבקשים טוענים כי במהלך בדיקת תביעת החוב של הנושים הוצגו בפני הנאמן על ידי יורשי המנוח, ראיות לפיהן שילם המנוח לנושים סכומי כסף מסוימים לאחר פסק הדין נשוא תביעת החוב של הנושים ואולם סכומים אלו לא הופחתו מתביעת החוב אשר אושרה בסך של 4.5 מיליון ש"ח, וכן ראיות בדבר קנוניה שנרקמה בין הנושים במטרה להונות את המנוח.

11.   המבקשים סבורים כי משום שהליך פשיטת הרגל נועד לחשוף את מצבת נכסיו של החייב ולחלקם בצורה שיוויונית בין הנושים, הרי משנודע לנאמן, האמון על בדיקת תביעות החוב, כי מקורה של תביעת החוב הינו בקנוניה בין הנושים נגד החייב, עליו לבחון את הטענות בדבר קנוניה כאמור. התעלמות הנאמן מטענות של קנוניה בין הנושים ואישור תביעת חוב המבוססת עליה תיפגע בשאר הנושים בהליך.

עוד טוענים המבקשים כי משום שהמנהל המיוחד הינו בה כוחם של הנושים וסביר כי לא תוגש על ידו בקשה לפי תקנה 95 לתקנות פשיטת הרגל, מוגשת הבקשה על ידי המבקשים בהיותם צפויים להיפגע מהחלטת הנאמן, שכן המבקש 1 הינו נושה אשר הגיש תביעת חוב והמבקשת 2 הינה בעלת דין המנהלת הליך בבית משפט לענייני משפחה בו היא טוענת להיותה היורשת של המנוח.

לבסוף טוענים המבקשים כי גם כאשר תביעת החוב מבוססת על קנוניה בין נושים, דינה להידחות.

בהמשך המציאו המבקשים לבית המשפט פסקי דין אשר לדידם תומכים בטענותיהם. המבקשים מציינים כי בפסקי דין אלו השתמשו בתי המשפט בביטויים מסוייגים, כגון: "אחד מן הטעמים..." "אחד המקרים המובהקים..." זאת על מנת להימנע מקביעה חדה ומוחלטת באשר לסיטואציות בהן מוסמך הנאמן "להציץ מאחורי פסק הדין".

12.  הנאמן מצידו טוען בפתח דבריו כי לא ברור אם המבקשת 2 הינה בעלת מעמד להגשת הבקשה שכן טרם נקבע כי היא יורשת של המנוח. לגופו של עניין טוען הנאמן כי מהות הבקשה איננה ברורה וכי הדרך להשיג על החלטת נאמן הינה באמצעות הגשת ערעור על פי הוראת סעיף 150 לפקודה, זאת בהנחה כי יש למבקשים זכות לערער.

עוד טוען הנאמן כי על פי ההלכה הפסוקה, החלטות הנאמן הינן החלטות שיפוטיות ועל הנאמן לדון בתביעות החוב כדרך שבית המשפט היה דן בתביעה. כמו כן, לנאמן אין סמכות לשנות מהחלטותיו.