החלטה בתיק פר"ק 4040/07

בקשה למתן הוראות באשר לחלוקת דיבידנד.

המבקש מונה כמפרק של ארבע העמותות (להלן: "המפרק") ובמסגרת תפקידו עתר לחיובו של מר פנחס לוי אשר שימש כדירקטור בעמותות בהחזרת כספים ונכסים שנלקחו על ידו מהעמותות כמו גם לחיובו בחובותיהן של העמותות בהתאם להוראות סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: "הפקודה").

בהחלטה מיום 10.10.10 נקבע כי מר לוי נושא באחריות אישית כדירקטור בעמותות לאחר שנמצא כי הוא השתמש שלא כהוגן ובניגוד לדין בכספים ובנכסים של העמותות ואף נטל לעצמו כספים ונכסים השייכים להן. בהמשך, בהחלטה מיום 11.05.11 חויב מר לוי לשלם לידי המפרק סך של 492,950 ש"ח לפי סעיף 374 לפקודה. כן חויב מר לוי בתשלום לפי סעיף 373 לפקודה לשלם למפרק סך של 353,726 ש"ח שהוא מחצית חוב העמותות למשרד החינוך ורבע מחובות העמותות למס הכנסה, לאחר שנקבע כי מר לוי בהיותו נושא משרה בעמותות ניהל אותן תוך כוונה לרמות את נושיהן אלו. מר לוי ערער על ההחלטה לבית המשפט העליון (ע"א  4502/11) וביום 12.11.12 ניתן פסק דין אשר נתן תוקף להסדר הפשרה שנכרת בין הצדדים לפיו הוקטן הסכום בו חויב מר לוי לפי סעיף 374 לפקודה ב-303,000 ש"ח, והוסכם כי מר לוי לא יצטרך לשלם את חלקו (25%) בחוב העמותות למס הכנסה אלא אך את חלקו (50%) בחוב העמותות למשרד החינוך. לפי דברי המפרק החלק הארי של הכספים המצוי כיום בקופת הפירוק מקורו בכספים אותם שילם מר לוי בגין חיובו ב-50% מחובות העמותות למשרד החינוך וכי לא צפויה גביית כספים נוספים. בבקשתו זו מבקש המפרק את הכרעתו של בית המשפט בשאלה האם לחלק כספים אלו באופן שווה בין כלל הנושים או שמא לאור העובדה כי הכספים נועדו להחזר חובו של משרד החינוך יש לחלקם למשרד החינוך בלבד.

עמדת הכנ"ר הייתה כי אין מקום ליתן עדיפות למשרד החינוך בכספים, וודאי מקום בו המשרד לא ביקש לקבל עדיפות בחלוקה בכל מהלך ההתדיינות. לטענתו עוד, מקום בו בית המשפט קבע כי על נושא המשרה לשלם לקופת הפירוק, אין מקום להבחנה בין הנושים השונים. סעיף 373 לפקודה גם קובע כי נושא המשרה ישא באחריות לחבויותיה של החברה כפי שיורה בית המשפט שמשמעו מתן שיקול דעת רחב לבית המשפט בעניין זה.  

ככלל, כספים ששולמו לפי סעיף 373 לפקודה יועברו לקופת החברה והם אינם מיועדים דווקא לאלו שרומו על ידי נושא המשרה שחויב בתשלום (צפורה כהן פירוק חברות, תש"ס, בעמ' 765; יוסף גרוס, "סעדים נגד דירקטורים בהליכי פירוק של חברה", עיוני משפט יב (1987) 5, 18). הסיבה לכך נעוצה בין היתר בכך, שהחיוב לפי סעיף זה אינו אזרחי במהותו כי אם הטלת עונש על נושא המשרה, שגלומה בה הכרעה ערכית-מוסרית, המביאה בחשבון פרמטרים שונים ביניהם כלל היקף חבויות התאגיד; הקשר בין התרמית לפירוקו של התאגיד; רמת אי-היושר במעשיו של נושא המשרה; האם נושא המשרה פעל בעצמו בניהול החברה או שמא יחד עם אחרים שיש לחייבם עימו באחריות זו; ועוד (ראו ע"א 7516/02 ד"ר דוד פישר נ' רו"ח צבי יוכמן, 11.04.05, וכן את ההחלטה בתיק זה מיום 11.05.11).

אכן, יש שקבעו כי הסעיף מקנה בידי בית המשפט את הסמכות לקבוע מה ייעשה בכספים ששולמו על ידי נושא המשרה ובמקרים מסוימים הוא יכול להורות על תשלום הפיצוי לנושה מסוים ולא לקופת החברה ( כהן, שם; המ' (מחוזי-ב"ש) 135/90 "תנובה" מרכז שיתופי לשיווק ולתוצרת חקלאית בע"מ נ' אלפסי, 31.01.91). ואולם, זאת רק במקרים חריגים ורק מקום בו הבקשה לחיוב נושא המשרה לפי סעיף 373 לפקודה הוגשה על ידי נושה מסוים. לעומת זאת, כאשר הבקשה הוגשה על ידי המפרק, כבמקרה זה, יורה בית המשפט על תשלום הכספים לקופת הפירוק.  

סופו של דבר, במקרה זה נראה כי אין הרבה מקום לספק כי על המפרק לחלק את הכספים לפי הוראות הפקודה באופן שווה בין כלל הנושים בכפוף לדיני הקדימה הרגילים.

ניתנה היום,  כ"ה שבט תשע"ג, 05 פברואר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: