החלטה בתיק פר"ק 39048-11-10

1.         ביום 21.11.10 עתרה משיבה 1 (להלן: "המשיבה") בבקשה לפירוק המבקשת, בשל חוב פסוק של המבקשת כלפיה לפי פסק דין בת.א. 1246/07 בבית משפט השלום בירושלים (להלן: "פסק הדין"), וכן בשל אי תשלום דמי שכירות עבור השימוש שעשתה המבקשת בנכס השייך למשיבה בחודשים אוגוסט וספטמבר 2010. בדיון שהתקיים ביום 9.03.11 בנוכחות ב"כ המשיבה ובהעדר התייצבות מטעם המבקשת ניתן צו פירוק. לדיון התייצבו גם שלושה עובדים של המבקשת אשר הגישו בקשה להשתתף בדיון וטענו לחוב של המבקשת כלפיהם בגין שכר עבודה, פיצויי פיטורין וזכויות סוציאליות נוספות, ובמסגרת ההחלטה מיום 9.03.11 מונה מנהל מיוחד לבדיקת תביעות החוב של העובדים. עתה עותרת המבקשת לביטול הליכי הפירוק.

2.         לטענת המבקשת, החוב שלה למשיבה לפי פסק הדין שעל בסיסו ניתן צו הפירוק, בוטל במסגרת הערעור שהוגש על פסק הדין (ע"א 36140-06-10 בבית משפט זה). במסגרת הערעור, ניתן ביום 24.02.11 תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים לפיה יראו את החיובים הכספיים של הצדדים כפי שנקבעו בפסק הדין כמקוזזים. לדברי המבקשת, היא לא ידעה על הדיון בבקשת הפירוק והמשיבה פעלה מאחורי גבה והטעתה את בית המשפט בכך שלא ציינה בפניו כי על פסק הדין עליו הושתתה בקשת הפירוק הוגש ערעור. המשיבה אף המשיכה בהליכים להוצאת תעודת השלמה ביודעה כי פסק הדין אינו מחייבה דבר למשיבה, ואף בדיון בבקשת הפירוק שהתקיים ביום 9.03.11 לא אמרה המשיבה דבר בעניין זה לבית המשפט. בנסיבות אלו, עילת הפירוק שנותרה על כנה היא טענת המשיבה כלפי המבקשת לחוב בגין חודשיים דמי שכירות, כשבעניין זה נטען, עומדת למבקשת טענה טובה. לדבריה, המשיבה היא זו שהפרה את הסכם השכירות, בכך שהשכירה לה נכס על מנת שישמש למוסך כשבדיעבד התברר כי הוא אינו עומד בדרישות לפתיחת מוסך. ההתאמות שביצעה המשיבה השביתו את עבודת המוסך למשך חמישה חודשים. בשל כך נטען, קיימת לה זכות קיזוז, וכי גם לפי גרסת המשיבה, לאחר הקיזוז נותר למשיבה חוב כלפי המבקשת. באשר לטענות העובדים נטען כי בקשת העובדים לצירופם לבקשת הפירוק נעשתה שלא בתום לב כשטרם הוכח כי הם זכאים לתשלום כלשהו מהמבקשת. בשל כל אלו נתבקש לקבל את התנגדות המבקשת לבקשת הפירוק ולהורות על ביטול הליכי הפירוק.       

3.         בתגובה טענה המשיבה כי אין ממש בטענות המבקשת על כך שהיא לא ידעה על בקשת הפירוק והדיון שהתקיים בה. היא הצביעה על שליחת בקשת הפירוק בסמוך להגשתה לבא-כוח המבקשת ועל הסכמת עורכי הדין מטעם שני הצדדים על דחיית מועד דיון שנקבע בבקשה. מכאן אפוא, שלא יכולה להיות מחלוקת שהמבקשת ידעה על ההליכים. באשר לטענה כי המשיבה הטעתה את בית המשפט, היא הצביעה על הודעה ששלחה לבית המשפט ביום 1.03.11 במסגרתה הודיעה על מתן פסק הדין בערעור ועל כך שעילת הפירוק שנותרה היא אי תשלום דמי השכירות החל מחודש אוגוסט 2010. היא דחתה את טענות המבקשת לזכות קיזוז בציינה כי אין לה אחיזה במציאות וכי חוב דמי השכירות מעוגן בהסכם השכירות שנכרת ביניהן. היא ציינה עוד כי אמנם אינה יודעת לומר דבר באשר לנכונות טענות העובדים, אך אין שחר להאשמת המבקשת כי היא פועלת ל"גיוס נושים" לשם פירוקה.

4.         בדיון שהתקיים ביום 11.07.11 שבו ב"כ הצדדים על טיעוניהם. ב"כ הכנ"ר שהתייצבה לדיון תמכה בעמדת המשיבה בציינה כי אין מקום לביטול ההליך, שכן על פניו קיימת עילת פירוק.

הדין עם המבקשת.   

5.         אכן, בנסיבות עליהן הצביעה המשיבה, לא יכולה להיות מחלוקת כי הגשת בקשת הפירוק והדיון שנקבע בה היו ידועים למשיבה. גם לא יכולה להיות מחלוקת שהמשיבה לא הטעתה את בית המשפט מפני שהיא הודיעה לבית המשפט עובר לדיון בבקשת הפירוק כי עילת הפירוק בגין החוב הפסוק בפסק הדין אינה קיימת עוד בשל פסק הדין שניתן בערעור. עם זאת, לגופו של עניין, משבוטל פסק הדין אין בטענות האחרות כדי לבסס עילה לפירוק המבקשת.

6.         כדי להורות על פירוק חברה על ידי בית המשפט שלא מרצון, צריכה להיות עילת פירוק לפי סעיף 257 לפקודה החברות (נוסח חדש), תשמ"ג-1983 (להלן: "הפקודה"). במקרה זה עילת הפירוק מבוססת על סעיף 257(4) לפקודה כשהטענה היא שהחברה היא חדלת פירעון, וההלכה היא כי אם החברה חולקת על עצם קיומו של החוב בכנות ובתום לב, המבקש את הפירוק בגין אותו חוב אינו נחשב "נושה" הזכאי לקבל צו פירוק בשל קיומו של החוב השנוי במחלוקת. כפי שנקבע עוד מקדמת דנא, הדרך הרגילה לכפות קיום של חיוב כספי הינה זו של הגשת תובענה, ואילו הדרך של הגשת בקשת פירוק יפה במקום שאין מחלוקת כנה לגבי החבות או שיעורה (ע"א 13/73 ריבק נ' חברת חלקה 708 בגוש 6199 בע"מ, פ"ד כח(1) 179; ע"א 5737/08 חברת בלוק הסלע האדום - מפעלי בלוקים בע"מ נ' חברת פ. נעמאנה לשיווק ומסחר בע"מ, פורסם במאגרים [28.06.11]). במקרה זה, בפי המבקשת טענת קיזוז כנגד החוב הנטען ולא השתכנעתי כי מדובר בטענת בדים. פשיטא, כי גם אם ניתן צו לפינוי המושכר כנגד המבקשת - דבר שלא הוכח - אין בכך כשלעצמו כדי ללמד כי קיים חוב של המבקשת למשיבה. וודאי שאין בכך כדי ללמד דבר אודות טענת הקיזוז של המבקשת. המקום לבירור טענות אלו אינה אגב בקשת פירוק, שאינה כאמור, האכסניה המתאימה לבירור קיומם של חובות (ראו פר"ק (מחוזי-י-ם) 7035/10‏‏ משרד האוצר - אגף מס הכנסה נ' מ. קניג בניה בע"מ, פורסם במאגרים [23.12.10]).

7.         הדבר נכון מקל וחומר בכל הנוגע לתביעת העובדים, שכן בהתאם להוראות סעיף 258 לפקודה, תנאי לפירוק חברה בעילה של חדלות פירעון הוא קיומו של חוב שהגיע זמן פירעונו שהחברה קיבלה דרישה חתומה על ידי הנושה לסילוקו, ובמשך שלושה שבועות מהדרישה היא לא שילמה את החוב, לא נתנה ערובה ולא הגיע לידי סידור להנחת דעתו הסבירה של הנושה. במקרה זה, העובדים לא הצביעו על העברת דרישה של החוב למבקשת, וכפי שעלה בדיון, עד היום - בחלוף כארבעה חודשים ממתן צו הפירוק - גם טרם הוגשו על ידם תביעות חוב למנהל המיוחד. 

סופו של יום אפוא, עם ביטול החוב הפסוק בפסק הדין על ידי פסק הדין שניתן בערעור, לא נמצאה עילה המצדיקה את פירוק המבקשת. משכך, אני מורה על ביטול הליכי הפירוק ודחיית בקשת הפירוק לגופה. עם זאת, בשל אי התייצבותה של המבקשת לדיון שהתקיים בבקשת הפירוק ביום 9.03.11, איני רואה לנכון ליתן צו להוצאות.

המזכירות מתבקשת להעביר עותק ההחטלה לצדדים.

ניתנה היום,  י"א תמוז תשע"א, 13 יולי 2011, בהעדר הצדדים.