1. לפניי בקשה לעיכוב ביצוע החלטה מיום 28.12.11 בבקשות 36 ו-42, בה אושר המתווה שהציע כונס הנכסים למכירת הזכויות במגרש המצוי בחלקה 246 בגוש 10572, ניתנה למבקשת זכות לממש את הפדיון עד ליום 9.1.12, ונדחתה בקשתה למינוי רואה חשבון שיקבע את גובה החוב אותו היא חייבת למשיב 2 (להלן -
הבנק).
2.
המבקשת סוקרת את ההשתלשלות הדיונית של הפרשה וטוענת כי בהחלטה נפלו מספר טעויות המחייבות את התערבותה של ערכאת הערעור. לטענתה, בית המשפט שגה כשאישר לבנק לקבוע בעצמו את סכום הפדיון שיהיה על המבקשת לשלם, משום שסכום זה צריך להיקבע על ידי גורם אובייקטיבי. המבקשת טוענת כי תוצאות ההחלטה, כמו גם החלטות קודמות של בית המשפט ושל בית המשפט העליון, פוגעות פגיעה קשה בתחושת הצדק ובזכות הקניין, שעה שהאחראים לקריסתה של קבוצת חפציבה זוכים בנכסיהם של אלו שנפגעו שלא באשמתם מהקריסה, כמו המבקשת. המבקשת הצביעה על שורה של נתונים שאינם שנויים במחלוקת המטילים ספק בגובה סכום הפדיון אותו דורש הבנק, וחישוב נכון שלהם מביא למסקנה כי לא נותר לה חוב כלשהו או שנותר לה חוב שהינו נמוך בהרבה מהחוב הנטען. המבקשת מדגישה כי בבקשתה שנדחתה (בקשה 42) היא לא תקפה את אמינות הנתונים שהציג כונס הנכסים, אלא דווקא הסתמכה על נתונים אלו כדי להראות כי סכום הפדיון שנקבע על ידי הכונס אינו נכון.
באשר לעילות העיכוב, המבקשת טוענת כי בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 18.8.11 (ברע"א 715/11 ורע"א 2796/11) נקבע כי אין דחיפות במימוש הליכי המכרז, משום שהבנק לא נקט בפעולה כלשהי של מימוש, מאז קריסת קבוצת חפציבה (באוגוסט 2007) ועד לאותו מועד. הבקשה הנוכחית נועדה לשמור על המצב הקיים. בנסיבות אלו עיכוב הנכסים לא יגרום לנזק ממשי, שכן הבנק בעצמו לא ראה דחיפות רבה לקדמם עד כה. מינוי רואה חשבון יעכב את ההליך למשך חודש או חודשיים בלבד, והפגיעה שצפויה להיגרם לה מאי מתן הצו גדולה לאין ערוך מהנזק שעלול להיגרם למשיבים כתוצאה ממינוי רואה חשבון.
3. המשיבים מתנגדים לבקשת העיכוב.
הכונס טוען כי אין עילה לעכב את ביצוע ההחלטה שכן סיכויי הערעור להתקבל קלושים. הכונס מציין כי על דרך הכלל, אין לערעור הנוגע למימוש משכנתא רשומה על נכס שאינו דירת מגורים, סיכויים גבוהים להתקבל, ובמקרה שלפנינו הסיכויים נמוכים עוד יותר שכן העניין נדון כבר בבית המשפט העליון שקבע כיצד יש לממש את הליכי המכר ולעשות כן במהירות. הכונס מוסיף כי סיכויי הערעור קטנים עוד יותר נוכח השיהוי בהגשת הבקשה למינוי רואה חשבון, שכן הליכי מימוש המגרש החלו כבר לפני כשנה (אז גם הוגש הדו"ח הכספי שנגדו עותרת המבקשת), וכי למרות כל זאת ישבה המבקשת באפס מעשה עד שחלף המועד שהוקצב לה לשם ביצוע הפדיון. הערעור נסב בעיקרו על טענות חדשות שכלל לא הופיעו בבקשתה המקורית של המבקשת (בקשה 42), בעוד שטענותיה המוקדמות של המבקשת נדחו אחת לאחת על ידי בית המשפט, שבחן אותן וגיבש ממצאים עובדתיים ברורים. כמו כן טוען הכונס כי בהתאם להלכה הפסוקה, מחלוקת על גובה החוב אינה צריכה להביא לעיכוב הליכי המימוש. הכונס חוזר גם על טענתו שלפיה היה על המבקשת להציג חוות דעת מומחה שתתמוך בטענותיה, ומוסיף כי מרבית טענותיה אינן חשבונאיות ממילא, כך שמינוי רואה חשבון לא יוכל לסייע בבחינתן (טענות אלו של הכונס התקבלו בהחלטה).
באשר למאזן הנזקים, הכונס טוען כי המבקשת לא התמודדה עם טענותיו בדבר הנזקים שייגרמו עם כל דחייה נוספת של הליכי המכר, ובמקביל לא הציגה נזק ממשי שייגרם לה. הנזק החמור ביותר שיכול להיגרם למבקשת (על אף שהיא לא טוענת לו במפורש) הוא נזק כספי, אך בכך אין להצדיק את עיכוב ביצוע פסק הדין, שכן בהלכה נקבע כי נזק כספי הוא תמיד הפיך. מסקנה זו מתחזקת נוכח העובדה שהבנק הוא גוף פיננסי איתן ולכן לא יהיה לו כל קושי בהשבת הכסף, אם ייקבע כי אכן נגרם למבקשת נזק. מאז פרסם הכונס את ההזמנה להציע הצעות בפברואר 2011 נוצר קיפאון בשוק הנדל"ן ואף ירידת מחירים, בעוד שהריביות בגין החוב הולכות ונצברות, שכך שהסיכוי שחובה של המבקשת לא יוחזר, הולך וגדל. יש צורך לנצל את ההצעות שנתקבלו אצלו, המגובות בערבויות בנקאיות, שעומדות בתוקפן עד לסוף ינואר בלבד. יש להביא בחשבון את הנזקים הרוחביים שייגרמו כתוצאה מעיכוב ביצוע ההחלטה, מאחר ויש חשיבות רבה לכך ששעבודים יהיו ניתנים למימוש ללא דיחוי.
לחילופין טוען הכונס כי יש לחייב את המבקשת בהפקדת ערובה כספית הולמת, אם ייקבע כי יש לעכב את ביצוע ההחלטה.
המנהל המיוחד הביע את התנגדותו לבקשה וציין כי הוא אינו מוצא טעם המצדיק עיכוב נוסף של מימוש הנכס.
4. בית המשפט בוחן שני יסודות עיקריים בבואו להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין: סיכויו של הערעור להתקבל, ומאזן הנוחות בין הצדדים (ראו לדוגמא ע"א 254/07 לפיד
נ' סמואל, פיסקה 8, 16.11.11). באשר לסיכויי הערעור, ומבלי להביע כל עמדה בשאלת טיבם במקרה זה, הרי שמדובר במשוכה שאינה גבוהה, ולמעשה די בכך שהערעור אינו משולל יסוד (ראו רע"א 8317/06
טהוליאן נ' נ.מ.ח חברה לבניה 1992 בע"מ, פיסקה 9, 21.1.07). בכל הנוגע למאזן הנוחות, הרי שאין הוא נוטה עוד לטובת המבקשת, במיוחד לאחר שניתנה לה האפשרות לפדות את הנכס, והיא בחרה שלא לנצלה.
המבקשת לא הרחיבה ולא טענה באשר לנזק שעלול להיגרם לה אם בקשתה תידחה אך ערעורה יתקבל. נראה כי נזק עלול להיגרם למבקשת רק בשילוב של שני תנאים מצטברים: קבלה של הערעור, ומינוי רואה חשבון שיקבל את טענותיה ויקבע כי גובה החוב אמנם נמוך יותר מהסכום שקבע הכונס (בהתבסס על ספרי הבנק). יתרה מכך, גם אם תרחיש היפותטי זה יתממש, מדובר בנזק שהוא בעיקרו נזק כספי בר השבה, מה גם שהבנק הוא גוף בעל איתנות פיננסית יציבה ואין חשש כי לא יוכל להשיב את הכסף. אל מול הנזק בר ההשבה שעלול אולי להיגרם למבקשת (שביחס אליו היא לא טענה דבר בבקשתה), עומדים נזקים מוחשיים יותר שצפויים לכונס במידה שהליך המימוש יעוכב למשך זמן נוסף. נזקים אלו, כפי שפירט הכונס בתגובתו, נוגעים לירידה הנמשכת במחירי הדיור, ובמיוחד לחשש כי תוקפן של הערבויות שהוגשו לו כבר על ידי המציעים יפוג בימים אלה ממש. כך שהצעות חדשות (אם תתקבלנה) תהיינה נמוכות יותר בצורה משמעותית. חשוב להדגיש כי נזקים נטענים אלו אינם ברי השבה, בניגוד לנזק הכספי שעלול לכאורה להיגרם למבקשת. מכאן עולה כי מאזן הנוחות, ככל שהוא נוגע לנזקים אפשריים, נוטה עתה בבירור לצידו של הכונס, לאחר שהוגשו לו הצעות וערבויות, ובמקביל ניתנה למבקשת אפשרות לפדות את החוב, שלא נוצלה על ידה.
לכל האמור יש להוסיף את הנחת המוצא העקרונית, שלפיה הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984), וכן את ההלכות הספציפיות שגובשו בפסיקה הנוגעת לענייננו, שלפיהן אין בדרך כלל מקום לעכב מכירתו של נכס שלמבקש אין בו עניין אישי רגשי, כגון נכס המשמש אותו להשקעה (רע"א 214/88
טוויל נ' הרב דויטש, פ"ד מד(3) 752), ואילו יש חשיבות עקרונית לאפשרות לממש שעבודים באופן מהיר ככל הניתן (ראו לדוגמא רע"א 5368/01
יהודה נ' עו"ד תשובה, כונס נכסים, פ"ד נח(1) 214, עמ' 221). גם ההלכות המשפטיות מובילות אם כן למסקנה כי יש לדחות את הבקשה.
כמו כן יש לציין כי עיכוב נוסף של הליכי המימוש אינו עולה בקנה אחד עם פסק דינו של בית המשפט העליון מיום 18.8.11 (רע"א 715/11 ורע"א 2796/11), בו נקבע כי יש לאפשר למבקשת זכות פדיון, "
לפרק זמן מוגבל וקצר" (סעיף 19 לפסק הדין). יש להדגיש כי גם בית המשפט העליון עמד בפסק דינו על העובדה שהנזק שעלול להיגרם למבקשת חמור יותר נוכח העובדה שלא ניתנה לה (באותו שלב) אפשרות לפדות את חובה. נסיבה זו אינה רלוונטית עוד, לאחר שלמבקשת ניתנה זכות פדיון שהתארכה ונמשכה כחודשיים וחצי בפועל (החל מיום 26.10.11 ועד ליום 9.1.12), אך לא נוצלה על ידה.
5. יוער עוד כי ההחלטה מיום 28.12.11 התייחסה לשתי בקשות: 36 (של הכונס) ו-42 (של המבקשת כאן). בהחלטה נקבע:
"
... יש לדחות את בקשתה של נופי ים למינוי רואה חשבון. מאחר ונופי ים לא העלתה התנגדות לבקשה 36 של הכונס, מעבר לעניין בקשתה למנות רואה חשבון, יש לקבל את בקשת הכונס לאישור המתווה למימוש המכירה. ... ניתן לאפשר לנופי ים לנצל את זכות הפדיון שניתנה לה עד ליום 9.1.12 וזאת לפנים משורת הדין."
בבקשה שלפני התייחסה המבקשת רק להיבט של ההחלטה הנוגע לבקשה 42, כלומר להחלטה שלא למנות רואה חשבון, ולא להיבט הנוגע לבקשה 36, שהתקבלה. למעשה ניתן לומר כי המבקשת לא ביקשה לעכב את הליכי המימוש או להאריך את מועד הפדיון שניתן לה, אלא ביקשה להורות על מינויו של רואה חשבון (ראו לדוגמא פסקאות 41 ו-42 לבקשתה). סעד מבוקש זה כלל אינו מהווה עיכוב ביצוע של ההחלטה, ולמעשה הוא כרוך דווקא בשינוי של המצב הקיים, ולא בהנצחה שלו. גם מטעם זה יש לדחות את הבקשה. בהערת אגב יש לציין כי ממילא נראה שלא היה ניתן עוד לעכב את ההחלטה הנוגעת למימוש זכות הפדיון של המבקשת עד ליום 9.1.12, שכן מועד זה חלף ועבר עוד באותו יום שבו הגישה המבקשת את בקשתה הנוכחית.
6. בשולי הדברים יש לדחות את טענותיה המופרזות של המבקשת לעוול שנגרם לה ולפגיעה חמורה ומתמשכת בתחושת הצדק. איתרע מזלה של המבקשת והסיכון העסקי שנטלה על עצמה, לאחר ששעבדה את מלוא זכויותיה בנכס להבטחת חובותיה של חברת חפציבה, התממש. המבקשת אינה אדם פרטי או משפחה המנושלת מביתה ונותרת ללא קורת גג, אלא חברה קבלנית שהיא גוף עסקי למטרות רווח, אשר לקח על עצמו התחייבות מסוימת, כאשר הסיכונים הצפויים ממהלך כזה ידועים. אין ספק כי למבקשת נגרם נזק רב כתוצאה ממהלכיה שלה ומקריסתה של קבוצת חפציבה (נזק שעליו עמדתי בהחלטה לעיכוב ביצוע מיום 7.3.11) אך אין זה אומר כי ההחלטות השיפוטיות שניתנו בעניינה מקפחות אותה ואינן צודקות. יש לזכור גם כי בשלב הנוכחי של הפרשה, המבקשת עצמה היא שאחראית במידה מסוימת להגדלת נזקיה, משום שחובה לבנק הולך ותופח כתוצאה מניסיונותיה החוזרים ונשנים לעכב את ההליך (ראו לדוגמא פיסקה 14 להחלטה). גם את הבקשה שלפניי הגישה המבקשת ממש ביום האחרון (9.1.12) שניתן לה לצורך מימוש הפדיון.
לבסוף עלי לציין כי לא היה מקום ללשון הצינית והמזלזלת שבה בחר ב"כ המבקשת לנסח חלקים מהבקשה.
7. לאור כל האמור, הבקשה נדחית.
ניתנה היום, ו' בשבט התשע"ב, 30 בינואר 2012, בהעדר הצדדים.