כנגד הנאשם הוגשו שני כתבי אישום במסגרת תיק פ"ל 6555-10-12 ותיק תת"ע 6134-03-12 המייחסים לנאשם עבירה של נהיגה בשכרות (סמים) ונהיגה תחת השפעת סם.
במסגרת שני התיקים הנ"ל הגישה ב"כ הנאשם בקשה לגילוי ראיה שהוטל עליה חיסיון לפי סעיף 45 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971 (להלן - פקודת הראיות, או הפקודה) וקביעת דיון לפני מותב שאינו המותב הדן בתיק העיקרי.
לטענת ב"כ הנאשם תעודת החיסיון הינה גורפת וכוללנית, אשר הוצאה בחופזה ומבלי לבדוק את נחיצותה, שכן היא הוצאה לשתי ידיעות מודיעין זהות לחלוטין, כאשר הידיעה השנייה הועתקה כלשונה לרבות, שגיאות זהות רק בהפרש מועדים, ועל כן מוטלת בספק אמיתותן של שתי הידיעות המודיעיניות.
עוד טוענת ב"כ הנאשם, כי חשיפת בית המשפט לכל החומר הרלוונטי לא תאפשר המשך קיום הדיון בפני אותו מותב, שיהלום את זכותו של המבקש להליך הוגן ונאות, ועל כן על בית המשפט לפסול עצמו מלדון בתיקים הללו.
מנגד, טוענת ב"כ המאשימה, כי יש לדחות את בקשת ב"כ הנאשם, וכי הדיון בבקשה להסרת החיסיון אמור להתקיים בפני ההרכב הדן בתיק העיקרי.
לחיזוק טענותיה מפנה ב"כ המאשימה לפסיקה רלוונטית, המציינת, כי פסילת בית משפט מחשיפה לחומר לא קביל תיעשה אך במקרים קיצוניים ביותר, גם כאשר אותו מותב דן בעתירה לגילוי ראיות חסויות, והמקרה דנן אינו נופל בגדר החריג של "מסה קריטית" וטענת המבקש בעניין זה הינה טענה בעלמא, בלי כל ביסוס ראוי ומשכנע.
באשר לטענות ב"כ הנאשם לעניין אותנטיות הידיעות המודיעיניות, תוכנן ומהותן טענה ב"כ המאשימה, כי מדובר בטעות אנוש במסגרתה הועבר לידי ב"כ הנאשם מסמך שגוי, אשר הכיל את תוכן הידיעה הראשונה, אולם משהתגלה מקור הטעות, הועבר לידי ב"כ הנאשם המסמך המכיל את התוכן הנכון, כאשר שני המסמכים הללו היו בתיק החקירה, וכל תיק קשור לידיעה מודיעינית אחרת, שנמסרה במועדים שונים, עם תכנים שונים. על כן, ציינה ב"כ המאשימה, כי מדובר בטעות קולמוס בלבד ועל כן טענות ב"כ המבקש לעניין זה חסרות כל בסיס.
דיון והכרעה
השאלה העומדת להכרעה כעת הינה האם הדיון בבקשה להסרת החיסיון לפי סעיף 45 לפקודת הראיות אמור להתקיים בפני ההרכב שדן בתיק העיקרי או הרכב אחר.
סוגיה זו נידונה כבר בעבר בבתי משפט אשר קבעו, כי אותו שופט הדן בתיק העיקרי הוא זה אשר ידון גם בבקשה מסוג זה.
כך למשל, בב"ש 9067/06
נעים אליהו נ' מדינת ישראל (מחוזי י-ם) ברשות כב' השופטת הנשיאה - מוסיה ארד נקבע:
"פרשנות זו של סעיף 45 לפקודת הראיות אומצה על ידי פסיקת בית המשפט העליון, במסגרת החלטות בהן דחה בית המשפט בקשות לפסילת שופט מהטעם שעיין בחומר החסוי לצורך הכרעתו בבקשה לגילוי ראיה חסויה. דברים אלו נאמרו במפורש על ידי כב' הנשיא שמגר בפסק דין איחסן, אליו הפנה בא-כוח המבקש. ר' דברי כב' הנשיא בעמ' 835:
"בסוג הראשון של המקרים (של עתירה לגילוי ראיה שהוטל עליה חיסיון מטעמים של בטחון המדינה - מ.א) דן שופט של בית המשפט העליון, שהוא אינו אותו שופט שדן בעתירה, בו בזמן שבעניין חיסיון לטובת הציבור דן אותו שופט שדן בתיק... לו רצה המחוקק שמי שעסק במלאכת העיון בחומר הראיות החסוי לא ימשיך עוד בדיון, היה קובע זאת מפורשות; ומה גם שידע לקבוע בהוראת חוק אחרת הצמודה לזו שאנו דנים בה כאן (סעיף 44 לפקודה), כי העיון יעשה על ידי שופט אחר... אין זאת אלא שהמחוקק הניח כי בית המשפט יודע להבחין בין ראייה שאותה ניתן להביא במהלך הדיון לבין ראייה שבה עיין בקשר לדיון בחיסיון לצורכי סעיף 45 הנ"ל. אין להפוך את הדיון לפי סעיף 45 לכלל בדבר העברת הדיון לשופט אחר..." .
"אכן, באותו פסק דין נאמר על ידי כב' הנשיא, כי רצוי היה כי המחוקק ישקול שינוי המצב החוקי, כך שגם בעתירה לגילוי ראיה שהוטל עליה חיסיון מטעמים של הגנה על אינטרס ציבורי, יתקיים הדיון לפני מותב שונה מזה הדן בתיק העיקרי. עם זאת, מאז פסק דין זה ועד היום, מזה כ-12 שנה, לא שונה הדין לפיו בקשה להסרת חיסיון לפי סעיף 45 לפקודה נידונה לפני בית המשפט שדן בתיק העיקרי. פסיקת בית המשפט העליון קבעה אף היא כי על פי הדין המותב הדן בבקשה לגילוי ראייה הוא אותו מותב הדן בכתב האישום, ואין בעצם חשיפת המותב לחומר הראיות החסוי כדי להביא לפסילתו (ר' דברי כב' הנשיא (בדימוס) ברק בע"פ 5207/00 ענאבה נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(3), 1770 (2000); ובע"פ 1102/06 נביטסקי ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1), 2220 (2006))".
"הפרשנות לפיה המותב שידון בבקשה לגילוי ראיה הוא אותו מותב הדן בתיק העיקרי אינה רק הפרשנות הלשונית המתבקשת של פקודת הראיות, אלא נתמכת גם בנימוקים מהותיים, ויש בה כדי לתרום לאינטרס (המשותף לנאשם ולמאשימה) של עשיית צדק במשפט..... מצירוף הדברים הנ"ל עולה, כי השופט הדן בתיק, והמעורה בפרטיו, כמו גם בהתפתחויות שיתכן וחלו במהלך הדיון בתיק, הוא הגורם שיכול להכריע בבקשה באופן היעיל והצודק ביותר. אשר ליעילות, אין חולק כי השופט שדן בתיק ומכיר את פרטיו יוכל להכריע בבקשה במהירות רבה יותר. תיקים רבים הבאים בתקופה האחרונה לפתחם של בתי המשפט הם מרובי נאשמים וחומר הראיות בהם הוא רב היקף. העברת הדיון לשופט בבקשה לשופט נוסף שיזדקק ללמוד אף הוא את התיק, עלולה לעכב את שמיעתו ללא צורך. לא למותר לציין, כי ניהול התיק באופן יעיל ומהיר הנו גם אינטרס ראשון במעלה של המבקש המצוי במעצר עד תום ההליכים".
מהאמור לעיל יוצא אפוא, כי בית המשפט מיומן ויודע להבחין בין ראיות קבילות לראיות שאינן קבילות, ולהתעלם מהאחרונות עת נחשף אליהן, גם כאשר עסקנין בחשיפה לחומר חסוי.
על כן, לא שוכנעתי, די הצורך, כי הובאו מטעם הנאשם או בא כוחו ראיות המצדיקות סטייה מההלכה הקובעת , כי בית המשפט הדן בתיק הוא זה שידון בבקשה.
בע"פ 1102/06
נביטסקי נ' מדינת ישראל, אליו הפנתה ב"כ הנאשם, קיבל בית המשפט את הערעור והורה להעביר למותב אחר מזה שדן בתיק, אולם החלטה זו נשענה על כך שמדובר במקרה מיוחד וחריג, שבו ה'מסה' של הראיות הלא קבילות, אליהן נחשף השופט, היא כה רבה וכבדה, עד כדי שיש בה כדי להכריע גם את מקצועיותו ואלו דבריו:
"קיימים מקרים מיוחדים וחריגים, שבהם ה'מסה' של הראיות הלא קבילות שאליהן נחשף השופט היא כה רבה, עד שיש בה כדי להכריע גם את מקצועיותו....עניין לנו במידע לא קביל ששופט מקצועי יוכל ל'התגבר' עליו, תוך שיעשה משפט ויראה שנעשה צדק, או שיש עניין לנו ב'מסה' כה כבדה של מידע לא קביל, עד שיש בכוחה להכריע גם את השופט המקצועי, או לפחות לעורר חוסר אמון ביכולתו של השופט להכריע אותה. מטבע הדברים, שעניין זה משתנה מעניין לעניין".
אולם לא כך הדבר בענייננו ואנמק.