החלטה בתיק עת"מ 40821-05-13

בפניי בקשה לפטור מאגרה.

ברקע ההתדיינויות מצויות העובדות הבאות. ביום 22.5.13 הגיש ב"כ המבקש עתירה מנהלית לפיה מתבקש בית המשפט להורות למשיב ליתן אשרת שהייה למבקש במעמד של פליט או להורות כי עניינו של המבקש יעבור הליך של בחינה מחדש. במקביל, הוגשה בקשה למתן צו ביניים למניעת הרחקתו של המבקש מן הארץ.

לטענת ב"כ המבקש, המבקש הגיע לישראל לקבלת מקלט מדיני, לבדו וללא כל תמיכה כלכלית מצד משפחתו. לדבריו, המבקש חסר חסכונות ו/או נכסים למעט מיטלטלין אישיים כמו בגדים וכו', וחוסר מעמדו הביא לכך שאין לו כל מסמכים שיעידו על כך. לטענתו, כל ממונו של המבקש מסתכם במעט כסף שמספיק בקושי לקיומו, קל וחומר, למימון אגרת בית המשפט. לדבריו, המבקש אינו עובד ונמצא במשמורת, ובנוסף, יש לו חובות לאנשים שלווה מהם כספים ע"מ לשלם את הוצאותיו. כמו כן, ב"כ המבקש טוען שיש לפטור את המבקש לפי תקנה 20(7) לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007 (להלן - תקנות האגרות).

לטענת המשיב, הבקשה חסרה בפרטים רבים ואין בה כדי להוכיח שהמבקש נעדר יכולת כלכלית. לדבריו, המבקש לא פירט כיצד הוא מצליח לעמוד בתשלום הייצוג, ובכך לא חושף את מצבו הכלכלי האמיתי. לכן, משלא התקיים התנאי המרכזי הדרוש לצורך קבלת פטור מאגרה, די בכך כדי לדחות את הבקשה. לעניין קיומה של עילה לכאורית, המשיב טוען כי עמדת המדינה טרם התגבשה סופית והיא תובא במסגרת כתב התשובה מטעמו. המשיב מוסיף כי לעניין תקנה 20(7) לתקנות האגרות, עמדתו היא כי אין בעתירה או בבקשה לצו ביניים שהגיש ב"כ המבקש משום הליך לשחרורו של המבקש ממעצר אלא בהליך לקבלת מעמד של פליט ולמניעת הרחקתו מן הארץ.

ב"כ המבקש טוען בתגובה, שהמבקש נמצא במעצר ואין לו כל אפשרות ריאלית להשגת מימון מאחור כתלי בית הסוהר. לטענתו, המבקש אינו אדם ככל בני האדם, אין לו חשבון בנק, נכסים, הכנסות או מסמכים שיעידו על עוניו ולכן טענת המשיב בדבר מחסור במסמכים מעידה על בורותו וקהותו ביחס למצב אוכלוסיית מבקשי המקלט. לדידו, יש להעניק משקל בעניינו להוראות סעיף 34 סיפא לאמנה בדבר מעמדם של פליטים (1951), שכן על אף שהמבקש לא הוכר כפליט, הרי שהנו מבקש מקלט וככזה הוא חוסה תחת הוראות האמנה, ולכן יש להתייחס לתשלום האגרה כ-"ההיטלים וההוצאות" הכרוכים ב"סדרי ההתאזרחות" כאמור בסעיף 34 הנ"ל. כמו כן, הוא מציין ששכר הטרחה ששולם על ידי המשיב הגיע אליו באמצעות מכרים שהלוו לו את הסכום הנדרש, שאינו גבוה כלל וכלל.  

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל חלקית.

תקנה 14 (ג) לתקנות האגרות קובעת שזכאות לפטור מאגרה מותנית בהוכחת שני תנאים מצטברים: האחד, הוכחת העדר יכולת כלכלית לשלם את האגרה, השני, עילת התביעה נשוא בקשת הפטור מאגרה בעלת סיכוי. ההלכה הפסוקה מורה כי על הטוען שהוא נעדר יכולת, לפרוש בפני בית המשפט תמונה שלמה ומלאה באשר למצבו הכלכלי, על מנת לשכנעו בטענתו שאינו יכול לעמוד בתשלום האגרה (ראה ע"א 229/89 חיים מצא נ' ציפורה מצא ואח' (פורסם במאגרים, 31.12.89).

אוסיף שבענייננו, אין תחולה לפטור מתשלום אגרה לפי תקנה  20(7) לתקנות האגרות, שכן העתירה כאן מוגשת נגד החלטה מנהלית. ההחלטה המנהלית שנגדה הוגשה העתירה לא הורתה על מעצרו של  אדם  אלא על אי הענקת מעמד פליט לעותר לפיכך, אין מדובר ב " הליך לשחרור מי שאסור או שעצור...." כלשון התקנה אפילו אם בעקיפין כתוצאה מקבלת העתירה עשוי העותר להשתחרר ממעצרו.

מעיון בחומר שהונח בפניי עולה כי התצהיר שהוגש עם הבקשה הנו לאקוני ולא מפורט. כמו כן, ב"כ המבקש, לא פירט בבקשה את הוצאותיו של המבקש, ולא ציין מהיכן נבעו הכנסותיו, עובר למעצרו, לרבות ממקורות שונים. בנוסף, ב"כ המבקש גם לא פירט את גובה שכר הטרחה בתיק כנדרש בפסיקה, כאינדיקציה לבחינת מצבו הכלכלי של המבקש (ראה בשג"ץ 7997/05 יחזקאל דניאל נ' פרקליטות המדינה (לא פורסם, 15.1.06). לפיכך, משלא פרש המבקש תשתית עובדתית מלאה בדבר מצבו הכלכלי, דין הבקשה להידחות.

יחד עם זאת, נוכח העובדה שהמבקש נמצא במשמורת וכן העובדה שניכר כי מצבו הכלכלי אינו מן המשופרים, נחה דעתי, שיש להעמיד את גובה האגרה על סך של 500 ש"ח בלבד.

המבקש ישלם את האגרה בתוך 14 ימים, שאם לא כן, העתירה והבקשה לצו ביניים, תימחקנה ללא התראה נוספת.

ניתנה היום, י"א תמוז תשע"ג, 19 יוני 2013, בהעדר הצדדים.