החלטה בתיק עש"א 47556-04-13 - פסקדין

בפני בקשה להארכת מועד הגשת ערעור. ביום 17.6.13 ניתנה החלטה לפיה לאחר קבלת החלטת המפקח לעניין מינוי נציגות לבית המשותף תינתן החלטה סופית בבקשה להארכת מועד.

ברקע הבקשה מצויות העובדות הבאות. ביום 13.03.13 ניתן על ידי כב' המפקח על הבתים המשותפים, מר שלומי הייזלר, (להלן: " המפקח") פסק דין בתיקים מס' 135/10 ו- 142/10. במסגרת פסק הדין, עתר המבקש לחייב את נציגות הבית המשותף, הלא היא המשיבה 3 (להלן: " הנציגות"), לבצע עבודות שונות ברכוש המשותף. הנציגות הגישה תביעה שכנגד, לפיה על המבקש להשיב לה סכומים בגין עבודות קודמות שבוצעו ברכוש המשותף.  המפקח, בפסק דינו, קבע כי לא ניתן להכריע בטענות הצדדים אולם קבע מנגנון למינוי מומחה, שבהתאם לחוות דעתו, יבוצעו העבודות ברכוש המשותף. על פסק דינו של המפקח, הגישו המשיבות 1 ו- 2 (להלן גם: " המשיבות") ערעור בפני בית משפט זה. בין היתר, נטען בכתב הערעור כי מינויו של מומחה, מיקומו במהלך המשפט, ולא בסופו, כי משמעותה של החלטת המפקח היא כי מי שייתן את פסק הדין יהא צד שלישי, ולא המפקח עצמו וכי פסק הדין עלול להטיל עלים חיובים כספיים משמעותיים.

בינתיים, הגיש המשיב בקשה למחיקת הערעור. לטענת המשיב (והמבקש בבקשה למחיקת הערעור), יש למחוק את הערעור על הסף, משום שהמשיבות 1 ו-2, לא היו צד להליך נשוא הערעור. לטענתו, הזכות להגיש ערעור מסורה רק למי שהיה בעל דין בערכאה הראשונה.

המשיבות 1 ו-2 (המבקשות בבקשה להארכת מועד) התנגדו לבקשה למחיקה על הסף. לטענתם, יש לאפשר להם להגיש את הערעור משום שבמועד הגשת הערעור לא הייתה קיימת נציגות לבית המשותף שהייתה יכולה לערער על החלטת המפקח. עוד נטען כי גם לאחר שקמה לאחרונה נציגות, קיימת למשיבות זכות ערעור עצמאית. בהקשר זה, הפנה ב"כ המשיבות לעע"מ 7064/03 אדם טבע דין - אגודה ישראלית לשמירה על הסביבה נ' אסתר שקל (פורסם בנבו, 12.11.03) ולבג"ץ 188/96, רע"פ 8226/96       צירינסקי נ' סגן נשיא בית-משפט השלום בחדרה השופט ע' שרון ואח' (פורסם במאגרים, 24.8.98) שם נקבע כי בעל דין שלא היה צד פורמאלי להליך, רשאי לערער עליו מקום שהתקיים הליך נלווה בעניינו וכתוצאה ממנו נפגעה זכותו ההופלדיאנית (להלן: "צירינסקי").

המבקש בתגובתו לתשובה טען כי הפסיקה שצירף ב"כ המשיבות אינה רלוונטית, שכן המשיבות לא נפגעו באופן ישיר מן ההליך ואף לא התקיים בעניינן משפט נלווה וכי כל טענתם כי יש להם עילה עצמאית להגשת הערעור נסמכת על ספקולציה לפיה יתכן וחוות דעת המומחה שימונה לפי פסק הדין תגרום להם להוצאות כספיות.

דיון

דין בקשת המערערות להארכת מועד הגשת הערעור להדחות.

זכות הערעור איננה זכות קנויה, והיא קיימת רק אם הוענקה מפורשות על-ידי המחוקק וככל שהוענקה על-ידיו (בג"ץ 87/85 ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון ; רע"א 292/93 סרבוז נ' ע. אופק בע"מ). בשאלת זהותו של בעל הזכות לערער, לא תחמה הפסיקה את עצמה לאמת מידה פורמאלית. גם כאשר פלוני לא היה בעל-דין פורמאלי הוכרה זכותו לערער על פסק-דין או על החלטה אם אלה פגעו בזכות הופלדיאנית שלו (בש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל , בעמ' 695-694 לפסק דינו של השופט ברק), ובתנאי שבערכאה הדיונית התקיים "הליך בפועל" או "הליך נלווה" בעניינו של המבקש לערער אשר במסגרתו הוכרע בזכותו. כך למשל ניתנה זכות ערעור לעד שסירב להעיד והוטלו עליו סנקציות לפי סעיף 5 לפקודת בזיון בית המשפט אף על פי שהפקודה לא העניקה לו במפורש זכות ערעור (בש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל (פס"ד מ"ה (1) 670)); במקרה אחר, נפסק כי רשאי מומחה שנתמנה על ידי בית המשפט לערער על שיעור שכר טרחה שנפסק לו (ע"א 453/81 יהודה קלוזנר נ' המועצה המקומית אופקים, לו (4) 225 (18.10.82)); הוא הדין בעו"ד שנפסקו נגדו הוצאות אישיות (בש"פ 658/88 לעיל) או עו"ד שמבקש להשיג על שכר הטרחה שנקבע לו כעו"ד ממונה (בג"צ 1228/92 יוסף הס נ' שר המשפטים , מו (3) 707 (21.6.92) (להרחבה בעניין זה ראה זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית) 805 (להלן:" זוסמן"), עניין צירינסקי לעיל).

שניים הם אפוא התנאים לקיומה של זכות ערעור למי שנפגע מהחלטה שיפוטית גם אם אין הוא "צד פורמאלי" להליך שהתנהל בערכאה הראשונה ואלה הם: ראשית - צריך שיתקיים בעניינו "הליך", ושנית - צריך שהליך זה יסתיים בהכרעה שיפוטית הפוגעת בזכות ההופלדיאנית שלו.

המשיבות - צד להליך נלווה?

במקרה שלפנינו לא התקיים "הליך" - קרי: "משפט נלווה" - בעניינן של מבקשות הבקשה - וממילא, אין הן "צד להליך", והקביעות שנקבעו בפסק-הדין בעניינם של המבקש והנציגות - ככל שהן פוגעות בהן - אינן מהוות "פסק-דין" בעניינן, על אף שכתוצאה ממנו, עלולה לדרוש מהם הנציגות את חלקן בהוצאות התיקונים שידרשו, אם ידרשו, בעקבות פסק הדין.  

בהקשר זה יצוין כי ביום 17.6.13, במסגרת בקשה שהוגשה בשם המשיבות להארכת מועד להגשת ערעור מטעם הנציגות, עד שזו תוקם מחדש, הוריתי למשיבות לפנות למפקח על המקרקעין, לתאר בפניו את המצב האבסורדי שנוצר, לטענתן, ולבקש מהמפקח למנות נציגות ממונה לבית המשותף.  עוד ציינתי כי ככל שתמונה נציגות שתסבור שיש מקום להגשת ערעור, תוכל היא להגיש בקשה מתאימה להארכת מועד וזו תידון לפי הכללים הנהוגים. המבקשות לא הודיעו לבית המשפט את החלטת המפקח, ואף לא צירפו את פנייתם למפקח כנדרש בהחלטתי. אולם, עולה מהבקשה שהגיש המשיב למחיקת הערעור כי ביום 14.7.13, וללא קשר להחלטתי זו, התקיים בין הצדדים דיון במעמד המפקח ובסופו מינה המפקח נציגות חיצונית לבית המשותף. הנציגות שמונתה: מר דוד לנדאו. ואולם, למרות המינוי, עד עתה, טרם הגישה הנציגות בקשה להארכת מועד לערעור על פסק הדין.

לאור האמור, בקשת המערערות להארכת מועד להגשת הערעור נדחית. לאור תוצאה זו מתייתר הדיון בבקשת המשיב לדחיית הערעור על הסף.

ניתנה היום, כ"ו תשרי תשע"ד, 30 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.