החלטה בתיק ע"ע 1726-03-12 - פסקדין

1.         לפני בקשה לחיוב המשיב, המערער בהליך עיקרי (להלן- המערער) בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות המבקשות.

רקע לבקשה וטענות הצדדים

2.           בבית הדין האזורי בתל-אביב התבררה תביעה בה עתר המערער לסעדים שונים בקשר לסיום עבודתו אצל המבקשת 1 ובקשר לזכויותיו כעמית אצל המבקשת 2. בית הדין האזורי (השופט אילן איטח ונציגת הציבור גב' מירה ארינובסקי; תע"א 7497-08) דחה את התביעה במלואה וחייב את המערער לשלם למבקשת 1 הוצאות משפט בסך של 2,500 ש"ח ושכר טרחת עו"ד בסך של 15,000 ש"ח וכן למבקשת 2 סכום כולל של 2,500 ש"ח.

3.         על פסק דין זה הגיש המערער ערעור. המבקשות הגישו הבקשה דנא להפקדת ערובה לתשלום הוצאותיהן, בסך של 40,000 ש"ח, או בסכום אחר לפי שיקול דעתו של בית הדין, במזומן, בערבות בנקאית או בכל דרך אחרת. המבקשות טענו, כי המערער נמנע מלקיים את פסק הדין ולשלם להן הוצאות שנפסקו לטובתן, ואף לא שילם אגרה כמתחייב בגין ניהול ההליך בבית הדין האזורי.

4.        לגופו של עניין טענו המבקשות כי הסכסוך בין הצדדים החל עם סיום כהונתו של המערער בתפקיד סמנכ"ל חברת נדל"ן "אמד" (להלן- אמד), אשר הייתה בזמנים הרלוונטיים בבעלות משותפת של המבקשת 1. בעקבות ההחלטה על סיום כהונתו של המערער הוגשה תביעה לבית הדין האזורי בתל-אביב. בפסק הדין מיום 29.6.06, דחה בית הדין האזורי (השופט שמואל טננבוים; עב 10973/05) את התביעה וחייב את המערער בתשלום הוצאות בסכום כולל של 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ. על פסק הדין לא הוגש ערעור והוא הפך לחלוט. לטענת המבקשות, הסכום האמור, אשר עומד היום על 15,426 ש"ח, עדיין לא שולם. עוד נטען כי בהמשך לכך פתח המערער הליך נוסף, נשוא הערעור והבקשה, בו עתר תחילה לסעדים הצהרתיים שונים. לאחר תיקון וכימות כתב התביעה, סכומה עמד על כמיליון וחצי ש"ח. בית הדין האזורי, דחה את תביעת המערער במלואה, תוך חיובו בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 20,000 ש"ח. לטענת המבקשות, בהתחשב בכך שעד למועד הגשת הבקשה דנן, לא שולמו ההוצאות שנפסקו בשני ההליכים בערכאה הראשונה, ולאור פניית בא כוח המערער לפיה מרשו מצוי במצב כלכלי שמקשה עליו לשלם ההוצאות, הרי שקיים חשש סביר כי לא תהיה כל דרך להבטיח את תשלום הוצאותיהן. המבקשות הוסיפו וטענו כי סיכויי הערעור נמוכים, שכן מדובר בפסק דין מנומק ומפורט כראוי ואין עילה להתערב בו.

5.        המערער התנגד לבקשה וטען כי המבקשת 1 הפקידה לחשבון נאמנות שלה,  סך של כ- 94,000 ש"ח, המהווה 50% מפדיון מנייתו בחברת אמד, במונחי חודש אפריל 2007. לטענת המערער, מדובר בתקופה של למעלה מחמש שנים, במהלכה המבקשת 1 מחזיקה ברשותה את כספיו, בהיקף העולה כמה מונים על הסכום שהפקדתו נתבקשה. ביחס להוצאות שנפסקו במסגרת ההליך הראשון, טען המערער, כי במשך קרוב לשש שנים המבקשת 1 לא דרשה תשלומן ורק במכתבה מחודש מרץ 2012 "נזכרה" לעלות דרישתה. בנסיבות אלה, ראה המערער את המבקשת 1 כמי שויתרה על זכותה והסכימה להימנע מגבייתם. לטענת המערער, העובדה כי המבקשת 1 פנתה אליו בדרישה לתשלום ההוצאות רק לאחר שהוגש ערעורו, מעידה על רצונה למנוע מהמשיב את יומו בבית הדין. עוד נטען כי מדובר בשמונה נתבעים בתביעה, כך שחלקה של המבקשת 1 הוא סך של 1,250 ש"ח בלבד ולא בשיעור העולה על 15,000 ש"ח. אשר להוצאות המשפט שנפסקו בפסק הדין נשוא הבקשה, המערער אינו מתחמק מתשלומן, אלא מבקש לשלמן לאחר מתן פסק הדין בערעור.

6.        המערער הוסיף וטען כי סיכויי הערעור טובים. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי טעה בית הדין האזורי עת קבע שהמערער לא הוכיח כי הופלה לרעה ביחס לחברים אחרים במבקשת 1 בעניין זכאותו ליציאה לחל"ת. לטענתו, טעה בית הדין עת קבע כי המסמכים שגילויים ביקש אינם רלוונטיים, זאת לאור העובדה שאחת הפלוגתאות סבה סביב הפלייתו של המערער לרעה ביחס לחבריו להם אושרה יציאה לחל"ת וסביב קיומו של נוהג לאשר בקשות מסוג זה. בשל שגיאה זו, כך לטענת המערער, נבצר ממנו להוכיח טענותיו בדבר קיומו של נוהג ומדיניות של המבקשת 1. עוד נטען כי הוכח שלא קיימים כל קריטריונים אצל המבקשת 1 לעניין אישור יציאה לחל"ת ועל כן לא היה על המערער להוכיח קיום נסיבות כלשהן לצורך קבלת אישור יציאה לחל"ת. לטענתו, טעה בית הדין בכך שנמנע מלראות את התמונה הכוללת, כפי שהוצגה בפניו, ולתת הפירוש הנכון והראוי להתנהלותן של המבקשות ובעיקר המבקשת 1. כן נטען כי המערער לא התפטר מעבודתו, אלא ביקש מהמבקשת 1 שתאפשר לו לממש את זכותו ליציאה לחל"ת. לחלופין, מבקש המערער להפקיד ערבות צד ג' או כתב ערובה בסכום מינימאלי.    

דיון והכרעה

7.        כידוע, בתקנות בית הדין לעבודה אין תקנות מקבילות לתקנות 427 עד 433 לתקנות סדר הדין האזרחי, שעניינן חיוב תובע בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות הנתבע. אולם, בהתאם לפסיקה, בית הדין רשאי לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנות אלה, מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה,  תשכ"ט -1969 (ראה דב"ע (ארצי) נה/218-3 עלי איוב אל הדיה - שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996). יחד עם זאת, יש לתת משקל לעובדה שמתקין התקנות נמנע מלהתקין תקנות המטילות חובה להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הערעור. מעובדה זו מתחייב כי הכלל הוא שאין מקום לחייב מערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, בהעדר נימוקים מיוחדים המצדיקים חיוב בעל דין בהפקדת ערובה. על השיקולים המנחים לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה בשלב הערעור ראו: ע"ע (ארצי) 251/03 דוד אילוז נ' מישל אילת הסעות בע"מ (החלטה מיום 22.6.2004); בש"א (ארצי) 1394/04 גביש שלטים בע"מ ואח' נ' נעמה כץ (החלטה מיום 12.9.2004).

8.        עוד נפסק שכאשר המדובר בבקשה להפקדת ערובה בשלב הערעור משקלו של נימוק זה עולה, כיון שמדובר בהוצאות שנפסקו בפסק דין סופי, לאחר שהתקיים דיון מהותי בעניינו של המערער. חיוב בעל דין בהפקדת ערובה אינו מהווה אכיפה של חיוב בהוצאות שהוטל על המערער בעבר, אלא הוא צופה פני עתיד. תכליתו של חיוב בהפקדת ערובה הוא למנוע מצב בו המשיב בערעור, אשר זכה בדין או השלים עם פסק דינה של הערכאה הראשונה, ייגרר להתדיינות נוספת, כאשר התנהלות המערער - שאינו משלם הוצאות שנפסקו לחובתו - מעידה על כך כי קיים סיכון ממשי כי המשיב לא יוכל לגבות את ההוצאות שייפסקו לזכותו בהתדיינות הנוספת. מצב זה על בית הדין למנוע, באמצעות חיובו של המערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיב בערעור. אי קיום חיוב בהוצאות שהוטל בפסק הדין של הערכאה הראשונה יהווה, בדרך כלל, נימוק לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הערעור. כן נפסק כי בקביעת סכום הערובה וסוג הערובה יש לאזן בין זכות הגישה לערכאות של המערער לבין זכותו של המשיב לגבות את הוצאותיו. בקביעת סכום הערובה יש לנהוג במתינות, ובהתחשב בגובה ההוצאות אותן מטיל בית דין זה בהליכים בפניו, ולא בהתחשב בגובה ההוצאות אותן חויב המערער לשלם בפסק הדין של הערכאה הראשונה. בכל מקרה, אין מקום לחייב את המערער בהפקדת ערובה בגובה סכום חובו על פי פסק הדין נשוא הערעור, שכן כאמור, בית הדין אינו עוסק באכיפת פסקי דין (בש"א (ארצי) 465/08 מיה תבליני החיים ירושלים בע"מ נ' מוסא גהאלין, ניתנה ביום 28.11.08).

9.        במקרה הנדון, המערער לא הכחיש את טענת המבקשות לפיה לא פרע את סכום ההוצאות שהושת עליו בסך של 20,000 ש"ח במסגרת פסק דינו של בית הדין האזורי. בנסיבות אלה, די בכך כדי להיענות לבקשה ולחייב את המערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשות.

10.      לעניין סיכויי הערעור - במקרה דנן לא מצאתי כי סיכויי הערעור הם גבוהים במידה כזו, המצדיקים להימנע מלחייב את המערער בהפקדת ערובה. פסק דינו של בית הדין האזורי מעוגן בעובדות, אשר ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהן.

11.      אשר על כן יש לחייב את המערער בערובה. אשר לשיעור הערובה - ראשית, בקביעת שיעור הערובה, יש למזער את הפגיעה בזכות הגישה לערכאות. שנית, מטרתה של הפקדת הערובה היא להבטיח את הוצאות המשיב בערעור. מכאן, כי שיעור הערובה צריך להיות תואם את שיעור ההוצאות שנפסק בדרך כלל על ידי בית דין זה.

12.      לאור האמור, הריני מחייב את המערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשות בסך של 5,000 ש"ח. הערובה תופקד עד ליום 7.6.12. ככל שלא תופקד ערובה עד למועד האמור, ינהג בית הדין על פי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984.

ניתנה היום,  ג' סיון תשע"ב (24 מאי 2012) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.