1. בפניי ערר על החלטת בית משפט השלום בעכו (סגן הנשיא כב' השופט מ' אלטר) שניתנה ביום 3.4.2011 ולפיה הורה בית המשפט על השבת סך של 82,400 ש"ח שנתפסו מידי המשיב, חזרה לידיו.
2. כנגד המשיב הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בחיפה במסגרת ת.פ 5167/06 על פיו הורשע בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, עבירות נשק והדחה בחקירה בנסיבות מחמירות. המשיב שהה במעצר בית, אך נמנע מלהגיע להמשך הדיון בעניינו לאחר הכרעת הדין, ונמלט מידי השוטרים שהגיעו לביתו מספר פעמים במהלך חודש יוני 2007. . בעקבות מנוסתו של המשיב, נאלץ בית המשפט בהחלטתו מיום 18.12.08 להתלות את ההליכים הפליליים נגדו. בתקופה שבין חודש יוני 2007 ועד ספטמבר 2010 ביצעה המשטרה חיפושים אחריו, אך ללא הועיל. עקבותיו של המשיב נעלמו עד שביום 12.9.2010 הוא נתפס כשהוא מסתתר במחבוא מאחורי קיר בנוי בחדר השירותים המצוי בדירה נטושה במתחם מגוריו בכפר אעבלין. בתוך המחבוא נמצאו מפתחות לרכב מסוג קאיה (להלן: "הרכב"), כסף מזומן בסך 84,200 ש"ח, מכשירי טלפון ניידים, בגדים ומזון. במעמד מעצרו תפסה העוררת את הרכב ואת הכסף.
3. כנגד המשיב הוגש כתב אישום נוסף בבית משפט השלום בעכו, במסגרת תיק 14413-01-11 בו מיוחסות לו עבירות של שיבוש מהלכי משפט, הפרת הוראה חוקית, איומים והפרעה לשוטר במילוי תפקידו.
4. במסגרת התיק הנ"ל עתר המשיב להורות לעוררת להשיב לו את הרכב והכסף שנתפסו מידו במועד מעצרו.
5. בהחלטתו נשוא הערר שבפניי ראה בית משפט השלום לאבחן בין הרכב לכסף. בעוד שלגבי הרכב נקבע כי באם יוכח כי המשיב עשה שימוש בו לצורך ביצוע העבירות בהן הוא מואשם או חלקן, ניתן יהא להורות על חילוטו. הואיל והסניגור טען כי אין בחומר החקירה כל ראיה לכך שהמשיב עשה שימוש ברכב במהלך התקופה בה היה לכאורה בבריחה, קבע בית המשפט כי מן הראוי לעיין בחומר החקירה על מנת לעמוד על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת הטענה כי נעשה שימוש ברכב. רק מקום שייקבע קיומן של ראיות כאמור, יהיה מקום לקבוע כי קיימת עילה להמשך החזקת הרכב בידי העוררת. בית משפט השלום דחה את ההכרעה בבקשה ככל שהיא נוגעת לרכב על מנת לאפשר לצדדים לבוא ביניהם בדברים בניסיון להגיע להסכמה שתייתר את הצורך בהעברת התיק למותב אחר על מנת שיבחן את חומר החקירה.
אשר לכסף נקבע כי אמנם סביר להניח שהמשיב נזקק לכסף כדי לקיים את עצמו במהלך התקופה בה היה בבריחה, אולם כסף זה איננו קיים עוד שכן המשיב השתמש בו. הואיל וההליכים בתיק שהתנהל בבית המשפט המחוזי, ודינו של המשיב נגזר ביום 31.3.2011 הרי שאין הוא מצוי עוד בבריחה. עוד קבע בית המשפט כי ברור שהכסף בו מחזיקה העוררת איננו "חפץ" שבאמצעותו נעברה או עומדים לעבור עבירה, ולכן ניתן לומר כבר בשלב זה שאין סיכוי כי ביהמ"ש יורה על חילוטו, גם אם יורשע המשיב בכל העבירות בהן הוא מואשם בתיק התלוי ועומד בבית משפט השלום בעכו. לפיכך, הורה בית המשפט על השבת הכסף שנתפס בידי העוררת, חזרה למשיב.
6. המסגרת הנורמטיבית של הדיון מצויה בסעיפים 32 ו- 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש)[נוסח חדש], התשכ"ט - 1969 (להלן: "הפקודה").
סעיף 32(א) לפקודה מורה כי שוטר רשאי לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור, עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה.
על פי סעיף 39 לפקודה רשאי בית המשפט, בנוסף על כל עונש שיטיל, לצוות על חילוט החפץ שנתפס לפי סעיף 32, אם האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו, הוא בעל החפץ. עוד מורה הסעיף כי מקום שניתן החפץ כאמצעי לביצוע העבירה ולא חל עליו אחד התנאים האחרים המנויים בסעיף 32, לא יחולט החפץ אלא אם ניתן מאת בעליו או מאת המחזיק בו כדין או על דעתו, כאמצעי לביצוע העבירה.
7. ראשית יש להסיר מהדרך את הטענה העובדתית לפיה הכסף נתפס בבית המשפחה וככזה אמור היה לשמש את משפחת המשיב. טענה זו אינה מתיישבת עם האמור בבקשה לשחרור תפוס אותה הגיש המשיב עצמו, ובה נטען (בסעיף 2) כי התפוס נשוא הבקשה הנו קניינו האישי.
8. עוד במישור העובדתי אני רואה לקבוע כי על פניו נראה שהכסף נועד לשמש את המשיב בבריחתו. המשיב נתפס כאמור כשהוא מסתתר בתוך חדרון מסווה מאחורי חדר המקלחת בבית ריק, המצוי במתחם מגוריו. במזכר מיום 12.9.2010 (מוצג קד' בתיק החקירה) מפורטות נסיבות איתורו ולכידתו של המשיב במסגרת חיפוש משטרתי. במהלך אותו חיפוש נאלצה המשטרה לעקור שני אריחי קרמיקה על מנת לגלות את המסתור שבו התחבא המשיב. מדו"ח הפעולה שסומן מוצג קו' נאמר כי מדובר בפיר שאינו מטויח, בגודל מטר על מטר וחצי ובגובה כמה מטרים. במקום נמצא ביגוד, דברי אוכל, שני מכשירים סלולאריים, ארנק וכסף רב בתוך שקית.
נסיבות תפיסת הכסף מצביעות לכאורה על כך שזה נועד לאפשר המשך מנוסתו של המשיב מידי רשויות אכיפת החוק. בצדק קבע בית משפט קמא כי סביר להניח שהמשיב נזקק לכסף כדי לקיים את עצמו בתקופה שבה היה בבריחה. עוד הוסיף בית משפט ובצדק כי הכסף לו נזקק המשיב בעבר התכלה ואיננו קיים עוד שכן זה עשה בו שימוש ככל הנראה לצורך מחייתו במהלך מנוסתו.
9. בית משפט קמא קבע עוד כי מאחר והמשיב מצוי במעצר וההליכים בתיק שבו היה לכאורה בבריחה הסתיימו זה מכבר עם מתן גזר הדין ביום 31.3.2011, ברור שהכסף המוחזק בידי המשיב אינו כסף שבאמצעותו עומדים לעבור עבירה, ולכן ניתן לומר כבר בשלב זה שאין סיכוי שביהמ"ש יורה על חילוטו, גם אם המשיב יורשע בעבירות של הפרת הוראה חוקית ושיבוש מהלכי משפט.
10. העוררת טענה כי קביעתו זו של בית משפט קמא שגויה שכן הכסף שנתפס ברשות המשיב נועד לשמש אותו כאמצעי לביצוע עבירה, וככזה ניתן לחלט אותו באם יורשע, וזאת בהתאם לסעיף 39 לפקודה. לשיטתה אין זה משנה כי עתה לאחר שנעצר, לא יעשה המשיב שימוש בכסף לצורך המשך בריחתו. בנוסף נטען כי החזרת הכסף בשלב זה לידי המשיב, מסכלת כל אפשרות לבקש חילוטו בסופו של ההליך.
11. לדעתי תפיסת הכסף בידי המשטרה נעשתה כדין בהסתמך על סעיף 32 לפקודה. משנקבע כי קיים יסוד סביר להניח כי הכסף שימש כאמצעי לאפשר מנוסתו של המשיב ובכך אפשר ביצוע העבירה של הפרת הוראה חוקית ושיבוש מהלכי משפט, ברי כי קמה עילה לתפיסתו.
אלא שכבר נקבע כי לא הרי תפיסתו של חפץ כהרי המשך החזקתו. שעה שבית משפט נדרש לשאלת החזקתם או שחרורם של תפוסים, עליו לערוך איזון בין האינטרסים של הבעלים, ובראשם זכותו של אדם בקניינו, המעוגנת בחוק יסוד כבד האדם וחירותו, אל מול האינטרס הציבורי בתפיסת חפצים ששימשו לצורך ביצוע עבירה או אפשרו ביצועה. אותו אינטרס ציבורי כולל מניעת בעליו של החפץ מלעשות בו שימוש לביצוע עבירה נוספת, הבטחה כי החפץ יוכל לשמש כראיה בהליך משפטי עתידי ושמירת האפשרות להורות על חילוטו של החפץ ע"י בית המשפט, בין היתר כאלמנט מניעתי או עונשי במצבים המצדיקים זאת ועוד (ראו: בש"פ 6686/99 עובדיה נ' מדינת ישראל, פד"י נד(2), 464).