החלטה בתיק ע"א 52989-01-13

בפניי בקשה לדחיית ערעור עקב אי הפקדת ערבון.

ברקע ההתדיינויות מצויות העובדות הבאות. ביום 14.12.12 ניתן פסק דין חלקי בביהמ"ש השלום בירושלים (כב' השופטת מלכה אביב) (להלן: " פסק הדין") לפיו נקבע כי היות והתביעה כנגד המשיב 3 (להלן: " המנוח") הייתה לפינויו מן הנכס, וכיוון שאיש אינו מחזיק בנכס ואיש מיורשיו לא ביקש לבוא בנעליו, הרי שאין לשום אדם זכויות חזקה בנכס נשוא ההליך, אלא למשיב 1 (להלן: " התובע"). ביום 28.1.13 הגיש המערער, שייצג עד אז את המנוח,  ערעור על פסק דין זה.

לטענת ב"כ התובע, על ביהמ"ש להורות על דחיית הערעור לפי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שכן מאז שהוגשה הודעת הערעור מצד המערער ביום 28.1.13, טרם שולם הערבון.

לטענת המערער, פסק הדין ניתן נגד המנוח לאחר פטירתו ומבלי שביהמ"ש שמע את כלל הראיות בתיק והשלים את מלאכתו. לדבריו, הנכס נשוא התיק הוא הנכס היחיד של העזבון ואין לעזבון מקורות הכנסה. המערער טוען שמונה ע"י ביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים ותפקידו לנהל בנאמנות את נכסי העזבון. לטענתו, אין בידו לגייס את סכום הערבון, כשמחיקת הערעור בגלל אי הפקדתו, תביא לנזק כבד ביותר למערער ותפגע אנושות ביכולתו לקיים את חובתו על פי דין. לדידו, סיכויי הערעור מצויינים, שכן התיק עדיין מתנהל בין הצדדים בביהמ"ש, וטרם נשמעו כל הראיות. המערער טוען שסכום הערבון הנו גבוה ביותר ויש בו משום פגיעה בלתי מידתית בשל ההכבדה ונעילת שערי ביהמ"ש בפניו. המערער מבקש כי ביהמ"ש יורה על הפקדת ערבות אישית של מי מהיורשים של העזבון או על הפחתה משמעותית של סכום הערבון.

המשיב 1 טוען בתגובה שלבקשה לא צורף תצהיר תומך כמתחייב מן הדין וכי הבקשה הוגשה באיחור ללא כל הצדקה. לטענתו, המערער או מי מהיורשים לא הראו שניסו לגייס את הסכום הנדרש וכי המערער לא הגיש תצהיר בדבר מצבה האמיתי של קופת העיזבון, נכסיו והכנסותיו, זהות ומצב יורשיו והכנסותיהם וכו'. לדבריו, הבקשה לא מפורטת דיה ולא הובאה כל ראשית ראיה המצביעה על העדר יכולתו של המערער או מי מטעמו להפקיד את הערבון. לדידו, סיכויי הערעור קלושים, שכן פסק הדין והחלטות ביהמ"ש ניתנו כדין, בהתאם לנסיבות העניין ומכוח ראיות שהוצגו בפניו. המשיב 2 הוסיף שאין כל סיכוי לערעור משום שאדם מת אינו יכול להתנגד לפינוי מהנכס. לטענתו, המערער מודה שאין לו כל נכס מלבד הנכס נשוא התיק אולם בפועל הוא אינו בעליו. לדבריו, כל הזכויות בנכס היו של דייר המחזיק בנכס ולא של הבעלים. לטענתו, הזכויות בנכס נמכרו למשיב 2 שמכר אותם לתובע ומטעם זה אין כל מקום לערעור. כמו כן, ציין המשיב 2, שההוצאות בתיק בביהמ"ש השלום לא שולמו.

המערער טוען בתגובה, שידוע לצדדים, כי הנכס נשוא המחלוקת נמצא בבעלותו, ומכאן, ככל שייפסקו הוצאות כלשהן במידה והערעור יידחה והמערער לא ישלמם, קיימת האופציה בפני התובע לגבות את אותו הסכום מהנכס. לדבריו, לא צורף תצהיר מטעמו לבקשה בשל טענות טכנית ומכל מקום, תצהיר חדש, צורף לתגובה. המערער טוען שבקשתו אינה לפטור אותו מהפקדת ערבון אלא להפחית את שיעור הערבון בהתאם לערעור ולסיכוייו או לחילופין המרתו בערבויות כספיות.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל חלקית.

מטרת הערבון היא לתת למשיבים מענה להוצאותיהם אם יידחה הערעור. בין יתר השיקולים שיש לשקול לצורך מתן הפטור מהפקדת ערבון יש לבחון את מידת מורכבותו של ההליך, חשיבותו ומשמעותו של ההליך מבחינת יוזמו, שיעור ההוצאות הצפוי אם ההליך ייכשל וסיכוייו של ההליך (ראה בש"א 1528/06 יוסף ורנר נ' כונס הנכסים הרשמי , 17.10.2007; רע"א 2630/10 עמוס וסרמן נ' אילנה פורט , 22.8.2010).

בענייננו, לאחר שבחנתי את ההליך שלפניי ועמדתי על נסיבותיו הייחודיות של מקרה זה, הנני סבור, כי יש הצדקה לשנות משיעור הערבון הנוהג. לפיכך, לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים הנוגעים בעניין, בחנתי את מהות ההליך ומידת מורכבותו, שיעור ההוצאות הצפוי  וסיכויי הערעור, נחה דעתי, כי יש להעמיד את הערבון, על סך של 6500  ש"ח בלבד.

סכום זה ישולם תוך 14 יום שאם לא כן יועבר ההליך לדחיה.

ניתנה היום, י"ח סיון תשע"ג, 27 מאי 2013, בהעדר הצדדים.