החלטה בתיק ע"א 50344-10-13

בפניי בקשה לעיון חוזר ולהארכת מועד להגשת ערעור.

ברקע ההתדיינויות מצויות העובדות הבאות. ביום 31.7.13 ניתן פסק דינו של בית המשפט השלום בירושלים (כב' השופט י. שמעוני) (להלן: " פסק הדין"). ביום 23.10.13 הגיש ב"כ המבקשים בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין, בעקבותיה, ניתנה ארכה למבקשים להגשת הערעור עד יום 23.11.13 אולם בפועל הוגש הערעור רק ביום 25.11.13. לפיכך, לבקשת ב"כ המשיבים הורה ביהמ"ש ביום 25.11.13 על מחיקת ההליך.

מכאן הבקשה לעיון חוזר.

לטענת ב"כ המבקשים, האיחור בהגשת הערעור נבע בשל טעות תמה, המהווה טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד. לדבריו, אינטרס ההסתמכות של המשיבים לא נפגע, ולדידו, סיכויי הערעור הנם גבוהים. ב"כ המשיבים טען בתגובה, כי טעות של משרד עורכי דין אינה מהווה עילה להארכת מועד. לטענתו, למשיבים נוצרה הסתמכות ברורה, והם עומדים על זכותם לסופיות הדיון. בנוסף, סבור ב"כ המשיבים כי סיכויי הערעור, טובים ככל שיהיו, אינם מהווים עילה להארכת מועד. ב"כ המבקשים טען מנגד, כי המבקשים אחרו בהגשת הערעור ביומיים בלבד, ולמשיבים היה ברור שהמבקשים לא השלימו עם הכרעתו של בית משפט קמא. לפיכך, ברי כי אין בקבלת הערעור כדי לפגוע באינטרס ההסתמכות של המשיבים.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

הפסיקה לעניין הארכת מועד להגשת ערעור קובעת, כאמור:

" הכלל הוא כי בעל-דין נדרש לקיים את המועדים הקבועים בדין. כלל זה יסודו בשיקולים חשובים ובהם יעילות ההליך וסופיותו; הבטחת מערכת שיפוט סדירה, יעילה ותקינה; שוויון בין בעלי-הדין הכפופים כולם לסדרי דין זהים; ושמירה על אינטרס ההסתמכות של הצד שכנגד. לבית המשפט שמורה הסמכות להורות על הארכת המועד להגשת ערעור בהתקיים "טעם מיוחד" לכך (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). הנטייה להכיר בנימוק מסוים כ"טעם מיוחד" להארכת מועד גוברת ככל שנימוק זה נעוץ בנסיבות חיצוניות שאינן נתונות לשליטתו של בעל-הדין (ראו בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון נ' מיכקשווילי, פ"ד נ(3) 209 (1996)). בהתאם, כאשר השיהוי נובע מסיבות הקשורות בבעל-הדין עצמו או בבא-כוחו, לרבות חילופי ייצוג, הנכונות להאריך את המועד להגשת הערעור מצטמצמת. עם זאת כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו תוך איזון בין כלל השיקולים הנוגעים לעניין." (בש"א 2245/12 בנייני ישקו לבניין ומקרקעין בע"מ נ' בנק דיסקונט (5.4.12))

במקרה דנן, שוכנעתי  כי האיחור בהגשת הערעור נבע מטעות אמיתית וכנה של בא כוחם של המבקשים, ושבנסיבות הענין שלפנינו פעולות המבקשים  ,לאורך כל הדרך, לא יכולים היו ליצור אצל המשיבים הסתמכות אמיתית לכך שלא יוגש ערעור מה גם, שהמשיבים ידעו (או יכולים היו לדעת עפ"י מסמכי בי-דין שהוגשו לבא כוחם) כי נפלה טעות אצל המבקשים בנוגע למועד הגשת הערעור .

במה דברים אמורים?

בתגובה להחלטת בית משפט קמא בנוגע לבקשה לעיכוב ביצוע, הגישו המבקשים הודעה ביום 20.11.13, ובה ציינו כי בית המשפט המחוזי האריך את המועד להגשת ערעור עד ליום 25.11.13. הודעה זו הומצאה לב"כ המשיבים, ברם, המשיבים לא טרחו להעמיד את המבקשים על טעותם. עסקינן איפוא בטעות תמה מצד המבקשים שהמשיבים ידעו עליה (או יכולים היו לדעת עליה)  ולא הפנו את תשומת לב המבקשים לקיום הטעות  נהפוך הוא, הם  המתינו לחלוף הזמן כדי לטעון מיד לאחר  מכן שהמועד חלף. גם משך האיחור (יומיים בלבד-שישי שבת ) אינו מצדיק בנסיבות הענין מיצוי הדין עם המשיבים. ביהמ"ש סבור שיש להתחשב בנסיבות שנוצרו גם  באינטרס המבקשים למצות את זכותם לערעור על פסק דינו של בית משפט קמא תוך הימנעות מהפעלה נוקשה של סדרי הדין.

שוכנעתי  איפוא ,בהתחשב במכלול השיקולים לרבות, העובדה שמשך האיחור היה קצר, והעובדה שהאיחור נבע מטעות משרדית שנעשתה בשגגה (ושהמשיבים היו מודעים לה או יכולים  היו להיות מודעים  לה)  כי בנסיבות העניין, יש מקום להיעתר לבקשה.

לאור האמור, הבקשה  לעיון חוזר ולהארכת מועד מתקבלת.

ניתנה היום, ה' טבת תשע"ד, 08 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.