החלטה בתיק מ"ת 31185-10-12 - פסקדין

1.         לפני בקשה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו. נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של הריגה לפי ס' 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ונשיאת נשק לפי ס' 144(ב) רישא לחוק. על פי הנטען בכתב האישום, בין איסמעיל דאר טהא (להלן - המנוח) לבין משפחת סלאח מאבו גוש, התגלע סכסוך כספי שמקורו בעבודות בניה שביצע המנוח בבית משפחת סלאח. על רקע סכסוך זה, הגיע המנוח, ביום 23.9.12, לבית משפחת סלאח, שם התפתח עימות בינו לבין עמרן סלאח (להלן - עמרן). עמרן התקשר למשיב, חברו, וביקש ממנו להגיע במהירות למקום. המשיב הגיע תוך דקות ספורות וקיים עם המנוח דין ודברים בנוגע לסכסוך הכספי ונסיבות הימצאו במקום. אותה שעה הגיעה הביתה אמו של עמרן, מייסר סלאח, שנקראה לשוב לביתה בשל העימות, והודיעה למנוח כי התקשרה למשטרה. בין מייסר לבין המנוח התפתח עימות. משראה המשיב כי המנוח פונה למייסר באופן תוקפני, אחז המשיב באקדח וירה בו לעבר הקרקע בסמוך למנוח. המשיב ירה בשנית לעבר הקרקע והמנוח נרתע וקפץ לאחור. המשיב המשיך וירה בשלישית לעבר הקרקע, אולם הפעם ניתז הקליע שפגע בקרקע לעבר המנוח ופגע בו בבית החזה. הקליע חדר לריאתו הימנית של המנוח, והמנוח התמוטט. זמן מה לאחר מכן, מת המנוח כתוצאה מאיבוד דם. רגעים ספורים לאחר מכן, נמלט המשיב לביתו.

2.         המבקשת עתרה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו. בדיון שנתקיים ביום 24.10.12, הסכים ב"כ המשיב כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת עבירת ההריגה, אולם טען כי קיימים טיעונים כבדי משקל המצדיקים שחרורו של המשיב לחלופת מעצר, ובין היתר טענה להפלייתו של המשיב לעומת עמרן. לפיכך, ביקש להורות על הזמנת תסקיר מעצר בעניינו של המשיב ובקשתו נעתרה.

3.         תסקיר המעצר שהוגש לא הטיב עם עניינו של המשיב. שירות המבחן מצא כי נשקף מן המשיב סיכון ברמה בינונית להישנות עבירות אלימות חמורות, ולאחר שבחן את החלופה שהוצעה בבית הוריו של המשיב, לא בא בהמלצה לשחרורו של המשיב.

4.         ב"כ המשיב סבור כי חרף עמדת שירות המבחן, יש להורות על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר. ב"כ המשיב טוען כי מן הראיות עולה כי עמרן הוא זה אשר הביא את האקדח לזירת העבירה. חרף זאת, בחרה המבקשת לשחררו ממעצרו, ואף לא להעמידו לדין. הפלייתו לרעה של המשיב לעומת עמרן, מצדיקה, לטענת ב"כ המשיב, שחרורו של המשיב לחלופה. ב"כ המשיב מוסיף וטוען כי המשיב הגיע לזירת העבירה על מנת לסייע לחברו ולהביא להרגעת הרוחות, וירה לרגלי המנוח מתוך מטרה להרחיקו מן המקום. מעשה זה, שנעשה מתוך טיפשות, ולא מתוך רוע או מתוך כוונה להרוג, אינו מעיד על המשיב אשר תפקודו האישי והתעסוקתי, ככלל, נורמטיבי, והוא עתיד היה לשאת אישה ימים ספורים לאחר האירוע נשוא כתב האישום. ב"כ המשיב טוען עוד כי החלופה המוצעת, בביתו של המשיב באבו גוש, היא חלופה הולמת שיש בה ליתן מענה לסיכון הנשקף מן המשיב.

5.         כאמור, אין חולק כי קיימות ראיות לכאורה לעבירת ההריגה, ולמעשה די בכך כדי להקים עילה למעצרו של המשיב, מכוחה של חזקת המסוכנות הקבועה בס' 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996. ואולם, קיימות בידי המבקשת ראיות לכאורה גם לעבירה של נשיאת נשק, ולענין זה די בראיות לכאורה, שאין חולק כי קיימות, למעשים המיוחסים למשיב בס' 6 ו-7 לכתב האישום. נסיבות ביצוע העבירה כפי שתוארו בכתב האישום מעידות אף הן על מסוכנותו של המשיב ומקימות עילה למעצרו.

6.         ב"כ המשיב טוען להפלייתו של המשיב לעומת מעורב אחר בפרשה, עמרן סלאח, אשר שוחרר ממעצרו ואף לא הוגש נגדו כתב אישום. לאחר שעיינתי בחומר הראיות, לא מצאתי בסיס של ממש לטענה זו. חומר הראיות מעלה כי קיימים ששה עדי ראיה המצביעים על המשיב כמי שאחז באקדח וירה במנוח: עמרן ושלוש בנות משפחתו (אמו ושתי אחיותיו), ועוד שתי עדות שאינן בנות משפחה אשר ראו את המשיב יורה, או אוחז באקדח מיד לאחר הירי ומכניסו למכנסיו (העדה פ' ס' והעדה ה' ג'). המשיב הכחיש לאורך כל הדרך, בהודעותיו הרבות, כל קשר לאירוע או לאקדח, וטען כי כלל לא היה בזירת העבירה. רק בעימות שנערך בינו לבין עמרן ביום 16.10.12, טען לראשונה כי עמרן הוא שירה לכיוון המנוח. בהודעה שנתן באותו יום מסר לראשונה גרסה מפורטת לפיה תוך כדי העימות, ראה את עמרן נעלם ל-20 שניות, ולאחר מכן ראה אותו יורה לכיוון המנוח. כאמור, גרסה מאוחרת זו אינה נתמכת בכל עדות והיא סותרת את עדויות עדי הראיה, לרבות שתי העדות שאינן בנות משפחתו של עמרן. אכן, קיימת אי בהירות ביחס לשאלה כיצד הגיע האקדח לזירת העבירה. אי בהירות זו נובעת מגרסאות סותרות שמסר עמרן בהודעותיו במשטרה בכל המתייחס לסוגיה זו. בהודעתו מיום 29.9.12, בה סיפר לראשונה על אירוע הירי, מסר עמרן כי איננו יודע מהיכן הביא המשיב את האקדח. לעומת זאת, בהודעה מיום המחרת, 30.9.12, מסר כי המשיב נתן לו האקדח כחודש לפני האירוע על מנת שיסתירו וכך עשה. עוד מסר כי לפני שהמשיב הגיע, בעקבות קריאתו, הוציא את האקדח ממקום המסתור והחזיקו מאחורי גבו, וכי בעת העימות "שלף" המשיב את האקדח משם וירה. בהודעותיו הבאות שב עמרן וחזר לגרסתו המקורית וטען כי סיפר את שסיפר בשל חששו ממשפחת עותמאן ש"היא משפחה מפחידה". ושוב, בהודעתו מיום 11.10.12 חזר לגרסת הנשק שהוסתר בביתו, ובהודעות הבאות, מיום 14.10.12 ומיום 16.10.12, שב לגרסה לפיה המשיב הביא עמו את האקדח. ויודגש: אין עד הטוען כי ראה את עמרן עם האקדח, וגם המשיב עצמו מכחיש כי נתן לעמרן אקדח על מנת שיסתירו, או כי "שלף" את האקדח מכליו של עמרן. סיכומם של דברים הוא, כי השאלה מי הביא את האקדח לזירת העבירה נותרה עמומה. יחד עם זאת, ומבלי להביע עמדה בשאלה האם ראוי היה להעמיד לדין גם את עמרן אם לאו, ברי כי לא ניתן להשוות את מצבו הראייתי של המשיב עם זה של עמרן עד כדי ביסוסה של טענת הפליה. כאמור, חומר הראיות מצביע בבירור על המשיב, ולא על עמרן, כמי שירה במנוח.

7.         אין בידי להורות על שחרורו של המשיב לחלופה המוצעת. מסוכנותו של המשיב גבוהה והיא עולה מן המעשים המתוארים בכתב האישום. בשל סכסוך כספי זוטר, עשה המשיב שימוש נמהר בנשק חם, ובחר לירות 3 יריות לרגלי המנוח שנסתיימו בתוצאה טרגית. גם אם כטענת בא כוחו היו כוונותיו טובות, להרגיע את הרוחות ולהגן על מייסר, אמו של עמרן, ורק טיפשותו וקלות דעתו הן שגרמו לו לירות, אין בכך כדי להפחית ממסוכנותו ואולי ההיפך הוא הנכון. דווקא התנהגותו האימפולסיבית והבלתי שקולה של המשיב, כפי שהיא עולה מכתב האישום ומתוארת גם בתסקיר המעצר, מעצימה את מסוכנותו. יוסף כי לפי עדות מייסר עצמה, לא היה כל צורך בירי על מנת להגן עליה, והיא והאחרים ביקשו מן המשיב לחדול מן הירי. זאת ועוד. למשיב הרשעות קודמות בניסיון לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות ובחבלה במזיד ברכב, בגינן נגזר דינו למאסר בפועל לתקופה של 18 חודשים, ולמאסר על תנאי של 7 חודשים. מאסר מותנה זה הוא בר הפעלה ככל שהמשיב יורשע בעבירת ההריגה. ולבסוף, גם שירות המבחן לא סבר כי יש בחלופה שהוצעה כדי ליתן מענה למסוכנותו של המשיב ולא בא בהמלצה לשחרורו של המשיב לחלופת מעצר.

סיכומו של דבר, הנני מורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו.

ניתנה היום,  ח' כסלו תשע"ג, 22 בנובמבר 2012, במעמד הצדדים.