החלטה בתיק מ"ת 30935-10-11 - פסקדין

בפני בקשה למעצר עד תום ההליכים בהתאם לסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו- 1996.  

כנגד הנאשם, אזהר שוק,  (להלן: " המשיב"), הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של שוד, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן: " החוק"); עבירה של החזקת סכין, לפי סעיף 186(א) לחוק.

נטען בכתב האישום כי ביום 14.10.11 שעה 5:00 לערך, יצא ולדימיר שומסקי תושב כרמיאל (להלן: " המתלונן"), לאחר בילוי לילי ממועדון אבלון בנהריה והחל ללכת ברגל אל עבר הכביש הראשי על מנת למצוא הסעה חזרה לביתו. באותה עת נסע המשיב ברכב מסוג טנדר, עת שברכב נהג תאמר עכאוי (להלן: " תאמר"), כשלידו ישב אחר שזהותו אינה ידועה למשיבה (להלן: " האחר"). בהגיע הרכב לקרבת המתלונן, ביקש המשיב מתאמר לעצור הרכב ולאסוף המתלונן בטענה שזה חברו. תאמר נענה לבקשת המשיב, עצר הרכב ואסף המתלונן. במהלך הנסיעה פנה המשיב למתלונן ושאל אותו אודות סוג מכשיר הפלאפון שבהחזקתו, המתלונן ובמענה לפניית המשיב הוציא מכיס מכנסיו מכשיר האייפון שבחזקתו והציגו למשיב. המשיב חטף מהמתלונן המכשיר ומסר אותו לאחר וזאת במטרה לגנוב אותו. משהחל המתלונן לדרוש מהמשיב להחזיר לו המכשיר, קרא המשיב לאחר וביקש ממנו להביא לו סכין, וזאת בכדי להפחיד המתלונן ולשלול התנגדותו לגניבת המכשיר. בשלב זה מסר האחר הסכין למשיב, המתלונן שהבחין בסכין חש סכנה לחייו, פתח דלת הרכב שבאותו שלב היה בעצירה וברח מהמקום.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו.

המבקשת הגישה טיעון בכתב בו היא מפנה לראיות לכאורה הקושרות המשיב למעשים המיוחסים לו. מהן: הודעת המתלונן ומסדר זיהוי תמונות בהם קושר המתלונן את המשיב למעשים המיוחסים לו; הודעת השוטרים עדנאן חבקה ונדב אסיטן, אשר זיהו את המשיב ברחבת מועדון האבלון; הודעת מכריו של המשיב, המאשרים שפגשו המשיב מחוץ למועדון האבלון; הודעת תאמר עכאוי, והעימות בין תאמר עכאוי למשיב, הקושרים המשיב למעשים המיוחסים לו; מצלמת אבטחת מועדון האבלון, המתעדים המשיב כמי שנוכח במקום עד השעה 4:36; המשיב הכחיש המיוחס לו, טען כי הוא שהה במועדון עד השעה 2:30- 3:00 וחזר לביתו במונית. בנוסף, הובהר על ידי המבקשת, כי המדובר במעשה בריונות חמור, בו נעשה שימוש בסכין לצורך הפחדת המתלונן. כך גם כי המדובר במשיב שהינו בעל עבר פלילי, הכולל החזקת סכין, הפרעה לשוטר, תקיפה, סחיטה באיומים וגם הפרת הוראה חוקית. בנוסף, כי קיים חשש לשיבוש הליכי משפט, זאת בהתחשב בהיכרות הקיימת בין המשיב לחלק מהעדים, וכן כי העד העיקרי, תאמר עכאוי מתגורר בסמיכות למשיב ויש ביניהם היכרות מוקדמת. על כן, לגישת המבקשת יש להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו.

מעבר לכך הודגש על ידי המבקשת, כי היעדר הגשת כתב האישום כנגד אותו תאמר, נובע מהיעדר ראיות לכאורה נגדו, ולא מהסיבה של אפליה בין שווים, אלא באבחנה ראויה בין שונים, בהתאם כי הטיפול נגדם הינו שונה.

בא כוח המשיב, הסכים לקיומן של ראיות לכאורה המלמדות שהמשיב אכן היה ברכב המעורב באירוע, וזאת חרף הכחשותיו של המשיב לעניין זה. עם זאת בא כוח המשיב הצביע על בעייתיות העולה מהראיות לכאורה, המעלות תהיות בדבר היותו של המשיב ברכב, זאת להבדיל ממצבו של נהג הרכב (תאמר), אשר הודה שהיה ברכב אם כי לא הוגש נגדו כתב אישום, מכאן כי יש אפליה בדרך הטיפול במשיב אל מול דרך הטיפול בנהג הרכב. בהצבעה על התהיות המעלות הראיות לכאורה הפנה בא כוח המשיב לכך, שהשוטרים שזיהו המשיב ברחבת המועדון, ציינו כי ראו המשיב לובש חולצה לבנה עם פסים, אם כי מצלמת הביטחון, מתעדת המשיב כלובש אך חולצה לבנה ללא פסים, מכאן כי ספק אם המדובר באותו אדם. שנית כי המתלונן בהודעתו הראשונה - ובהיותה הראשונה יש לתת לה המשקל הראייתי הגבוה ביותר - מסר כי הנהג (תאמר) הוא זה שצעק תביאו סכין, וכי הבחור שישב לידו (המשיב) רק דיבר.  יצוין, שבהמשך הסתבר כי אותו רכב שהיה נהוג על ידי תאמר, הינו בכלל רכב גנוב.  אף מעבר לכך, כי זיהוי המתלונן למשיב, לא היה חף מספקות עת שהזיהוי לא היה בטוח. מעבר לכך, נטען כי אין המדובר באירוע אלימות חמור, שכן לא היה שימוש באלימות, עת שמכשיר הפלפון נלקח במרמה ורק לאחר מכן נעשה שימוש בסכין לצורך הפחדה, מכאן המדובר בעבירת שוד במובן ה"טכני", בה לא נעשה שימוש בכוח במדרג גבוה. על כן ביקש בא כוח המשיב לשחר מרשו לחלופת מעצר בית.

דיון ומסקנות

ראיות לכאורה

לאחר שעיינתי בראיות המונחות שבפניי, ותוך מתן דעתי לטענות בא כוח המשיב בעניין, הגעתי למסקנה לפיה יש לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה לייחוס המעשים למשיב. בא כוח המשיב איננו חולק על קיומן של ראיות לכאורה במובן ה"טכני", ומכל מקום אין הוא חולק על הימצאותו של המשיב ברכב המוזכר בכתב האישום, כרכב בו בוצע השוד. בנוסף כי בא כוח המשיב לא טען ישירות כנגד מהימנות המתלונן -ומכל מקום אין לטענות מעין אלה מקום בשלב המעצר - אלא שבא כוח המשיב ציין, כי יש לתת הדעת להודעת המתלוננת הראשונית, בה מתואר גם נהג הרכב (תאמר), כמי שלקח חלק באירוע השוד, ברם לא הוגש נגד תאמר כל כתב אישום. מכאן כי לגישת בא כוח המשיב קיים בסיס מוצק לפיו קיימת אפליה באכיפה.   

אף אם אין מחלוקת בדבר היותו של תאמר ברכב בעת מעשה השוד, ובכך קם החשד הראשוני כי המדובר במעשה שבוצע בצוותא. הרי שלא היה בהפניות של בא כוח המשיב לכרסם במשהו מהראיות לכאורה כנגד מרשו. שכן אשמתו של הנהג (תאמר), ככל שהיא קיימת, אין בה לאיין את אשמתו של המשיב, ומכל מקום אין בכך לסתור את עצם קיום מעשה השוד, ומכאן המסוכנות העולה מהמשיב. ככל שטענת האפליה באכיפה קיימת ומכאן ביסוסה הלכאורי של טענת ההגנה מן הצדק, הרי שאין לכך משקל ממשי לעצם קיומם של ראיות לכאורה, או לקיומה של אחריות פלילית ומסוכנות.

ככלל במקרים כגון אלו אין לטענת האפליה באכיפה, מקום בשלב המעצר עד תום ההליכים. שכן לצורך העלאתה וביסוסה יש צורך להכריע בכל הנתונים העובדתיים, בעוד שבשלב המעצר עד תום ההליכים אין בית המשפט קובע ממצאים מזכים או מרשיעים, עת שתפקיד זה ניתן באופן מובהק לערכאה המבררת.

אף מעבר לכך, טענת האפליה והעיקרון בשוויון, יכולה לעלות עת המדובר באפליה בין שני נאשמים, כשהנתונים לגביהם זהים, בן אם לנוכח המסוכנות הזהה הנלמדת ממעשים זהים; הן אם לנוכח הימצאותם של מערכת ראיות זהות. ברם ככל שהמדובר במערכת ראייתית שונה, הרי שהאפליה הינה מקובלת שכן ההבדלה בין מקרים שונים ונקיטת צעדים מותאמים לשוני, מיישמים את עיקרון השוויון, כאמור:

"אכן, עיקרון השוויון של נאשמים בפני הדין והאיסור להפלות ביניהם, מקום שאין בנמצא הבדלים של ממש, עקרונות מוכרים וחשובים הם והשמירה עליהם חיונית מטעמי צדק והגינות לקיומו של הליך פלילי תקין (ראו: בש"פ 345,650/89 מסיקה וגלאם נ' מדינת ישראל, פ"ד מג (2), 23; בש"פ 433/89 בומשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1), 89; בש"פ 361/83 אלמלם נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2), 381).  יחד עם זאת, מקום שבו ניתן למצוא הבדלים בין הנאשמים, בעוצמת הראיות לכאורה הקיימת לגבי כל אחד מהם, בסוג האישומים המיוחס להם או ביכולתו של כל אחד מהם להפריך את המסוכנות הראשונית המיוחסת לו, בשל נתונים אינדיווידואליים שונים, כי אז קמה הצדקה להבחין בין הנאשמים ואין מקום להחיל את עיקרון השוויון לגביהם. כזה הוא המקרה שבפנינו." [בש"פ 5443/03 חמודה לובאני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 26.6.03)].

אכן בהודעותיו הראשונות של המתלונן, הוא מסר בצורה כללית על אירוע השוד, הוא אף מסר על מעורבותם של שני האנשים הממוקמים בקדמת הרכב, במעשה השוד, בכלל זאת גם את הנהג תאמר. עם זאת בהודעות המאוחרות יותר[ראו הודעה מסומן 17], ובעימות שנערך בין המתלונן לתאמר [ראו עימות מסומן ס"ן], הבהיר המתלונן כי המבצע העיקרי של השוד, הינו המשיב בעת שהבחור שישב ליד הנהג, העביר לכאורה את הסכין למשיב, כך גם הובהר כי הנהג עצמו לא לקח חלק במעשה השוד עצמם. לעניין השינוי הנטען שהיה בגרסת המתלונן יובהר תחילה כי לא היה שינוי קיצוני כפי שבא כוח המשיב תיאר, אלא דיוק והבהרה למה שנמסר לפני כן, כך גם יצוין כי המתלונן הבהיר בהודעתו המאוחרת כי, הוא היה בפאניקה וקצת שתוי בעת גביית ההודעה הראשונה, וכי יש לסמוך על דבריו המאוחרים יותר [כמתואר בהודעה מסומן 17]. כאן המקום להזכיר, שבשלב זה של ההליך, אין בית המשפט נדרש לשאלות של מהימנות עדים או למשקל העדויות אלא אם מדובר בפרכות מהותיות וגלויות לעין המצביעות על כרסום ממשי בקיומן של ראיות לכאורה. ראו:בש"פ 6982/10 דני ארביב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.10.10); בש"פ 8031/08 איטח נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 15.10.2008)].

תאמר, הנהג, הסביר את מיקומו ברכב ואת פועלו בשלב האירוע. הסבר זה הינו לגיטימי ובנסיבות העניין הסיר החשד ממנו. תאמר מסר, כי הוא העלה המשיב על מנת לקחת אותו טרמפ. בהמשך המשיב ראה המתלונן, אמר שהוא מכיר אותו וביקש מתאמר לעצור. המשיב והמתלונן ישבו במושב האחורי, וכעבור זמן מה, התפתח ריב בין המשיב למתלונן והמשיב התחיל לצעוק "תן לי סכין, תן לי סכין". בהמשך, הנהג עצר הרכב, והמתלונן פתח הדלת וברח [ראו הודעה מסומן 9; עימות בין תאמר למשיב מסומן מ"ב].

עילת מעצר וחלופת מעצר

על פניו מעשי המשיב מקימים מעשה שוד. עת עולה לכאורה כי המשיב נטל הפלאפון מהמתלונן, ומנע החזרתו, תוך שימוש באלימות ואיום בסכין בפגיעה בגופו של המתלונן. לומר, כי המשיב נטרל את כוח התנגדותו של המתלונן. מכאן שהאיומים בסכין הקימו את מעשה הגניבה באיומים, ובכללם הקשר הסיבתי הפנימי בין הפעלת הכוח לגניבה, ובהתאם הקימו את רכיבי עבירת השוד.

ככלל כל מעשי שוד, בהם אדם משחרר לעצמו הרסן לתקוף אחר וליטול דבר שאינו שייך לו מצביע על אופי עברייני ועל מידת מסוכנות. חומרה מיוחדת הינה בבחירת הקורבנות, עת שהמשיב נטפל לקורבן אקראי, מכאן כי הדבר מלמד על מסוכנות המשיב כלפי כולי עלמא ולא כלפי גורם ספציפי. על כך יש להוסיף את השימוש שנעשה בסכין להפחדת המתלונן. מכאן כי מתקיימת עילת מסוכנות.