החלטה בתיק מ"ת 29654-04-13 - פסקדין

נגד הנאשם/המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של שוד, לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977; עבירה של גניבת כרטיס חיוב לפי סעיף 16 לחוק כרטיסי חיוב התשמ"ו - 1986; הונאה בכרטיס חיוב, עבירה לפי סעיף 17 לחוק כרטיסי חיוב התשמ"ו - 1986; הפרעה לשוטר, עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין התשל"ז - 1977 והחזקת סמים לצריכה עצמית, עבירה לפי סעיף 7(א)+(ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] התשל"ג - 1973. בתמצית - מדובר באירוע בו שדד המשיב אישה ילידת 1940, כאשר בין היתר שדד את כרטיס האשראי שברשותה. המשיב ניסה למשוך כספים מכספומט באמצעות הכרטיס ללא הצלחה. בהמשך, הבחין בו שוטר שניסה לעצרו והמשיב הצליח להימלט. כאשר נעצר למחרת, נתפסו בחזקתו 6.1 גרם של סם מסוג חשיש. ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים כנגדו. בקשה זו היא נשוא החלטה זו.

אין חולק כי קיימות ראיות שיש בהן, לכאורה, כדי להביא להרשעת המשיב במיוחס לו. המשיב הודה בביצוע השוד, כפי שתואר ע"י המתלוננת. המשיב זוהה ע"י צילומי מצלמות בנק בעת שניסה למשוך כספים באמצעות הכרטיס שנשדד זמן קצר לאחר ביצוע השוד. החזקתו בכרטיס בתכוף לאחר מועד ביצוע השוד מחזקת את הראיות כנגדו. אין חולק כי הסמים נתפסו על גופו והמשיב אישר זאת בהודעתו. די באלו, ביחד עם עדויות השוטרים שעצרו אותו, כדי לבסס סיכוי של ממש להרשעתו במיוחס לו.

אין חולק גם כי מעשיו מקימים, מעצם טיבם, עילת מעצר של מסוכנות. יודגש כי זו עילת המעצר העיקרית בעניינו. שוד של אדם קשיש מצביע מטבעו על מסוכנות, מאחר וטמון בו ניצול לחולשתו של אדם קשיש אקראי, ושהמסוכנות היא כלפי כל קשיש באשר הוא. ראו:

בש"פ 1511/09 צביקה לביא נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.3.09);

בש"פ 330/10 מדינת ישראל נ' ארתור איסקוב (טרם פורסם, ניתנה ביום 13/1/10);

בש"פ 2765/10 ישראלוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתנה ביום 18/4/10);

בש"פ 2078/10 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתנה ביום 24/3/10);

בש"פ 410/10 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, ניתנה ביום 20/1/10).

אמנם ניתן לייחס לו עילת מעצר של חשש להשפעה על עדים וחשש להימלטות מאימת הדין, מעצם היותו של המשיב מואשם בעבירה חמורה, ואולם סבור אני כי עילת המסוכנות היא העיקרית במקרה שבפני.

ב"כ המשיב לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, ומיקד את טיעוניו בבחינת האפשרות לשלב את המשיב בהליך טיפולי של גמילה מסם בפיקוח שירות המבחן. הסניגור ציין כי מדובר בצעיר, אב לילד בן כשמונה חודשים ושבת זוגו נושאת ברחמה ילד נוסף. עוד ציין כי המשיב מכור לשימוש בסם. נטען עוד כי רמת האלימות שהפעיל המשיב בעת ביצוע השוד הייתה במדרג נמוך של אלימות. בהתאם עתר הסניגור להורות כי יוגש תסקיר שיבחן אפשרות של הפניית המשיב למסגרת טיפולית מתאימה.

גם כאשר קיימת עיל מעצר, על בית המשפט החובה לבחון ולשקול אפשרות לשחרור הנאשם שבפניו לחלופת מעצר. בבואו של בית משפט לשקול אפשרות לשחרור לחלופת מעצר נבדקים נתוני המקרה בהתאם לראיות שלחובת הנאשם אל מול נתוניו האישיים [נתוני המעשה ונתוני העושה. ראו: בש"פ 6700/04 מדינת ישראל נ' תבאת גרה (טרם פורסם, 19.7.04);בש"פ 4812/05 זחאלקה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 20.6.05); בש"פ 5222/97 פטשניק נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"א(4) 720]. עוד בוחן בית המשפט אם ניתן לתת בנאשם שבפניו אמון כי לא יפר תנאי שחרור, אמון המהווה תנאי בסיסי לשם בחינתה של חלופת מעצר כזו או אחרת, לרבות חלופת מעצר טיפולית [בש"פ 352/11 ארז איאסי ברי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.1.11), פסקה 13].

במקרה שבפני מדובר במשיב שסיים רק לאחרונה לרצות עונש מאסר שנגזר עליו בגין עבירות אלימות כנגד בת זוג. תלוי ועומד נגדו מאסר מותנה בר-הפעלה של שישה חודשים, שעניינו בעבירות אלימות. מאסרו הקודם והמאסר המותנה המרחף מעל ראשו לא הרתיעו אותו מלבצע את עבירת השוד נשוא האישום שבפני. מכאן שגם לא ניתן לתת בו אמון שאמצעי פיקוח כאלו או אחרים ירתיעו אותו מהפרת תנאי שחרור. על זאת יש להוסיף כי גם תלויים כנגדו שני כתבי אישום נוספים בבתי משפט אחרים. אמנם אלו לא בפני ואינם חלק מעילת המעצר, ואולם העובדה שהוא מעורב, לכאורה, בביצוע מגוון של עבירות, כל אלו מצביעים על הקושי לתת בו אמון שלא יפר תנאי שחרור.

ככל שהדבר נוגע לשילובו בהליך טיפולי - הגם שיתכן והדבר אף רצוי, סבור אני כי לא מתקיימים התנאים המצדיקים שילובו בהליך טיפולי במסגרת שלב מעצרו. הכללים לצורך ההחלטה על שילוב נאשם בהליכי גמילה במסגרת ההליך הפלילי סוכמו ותומצתו בבש"פ 1981/11 מ"י נ' סויסה (טרם פורסם, 21.3.11). על פי הדברים שנקבעו שם הכלל הוא, כי העיתוי הראוי לגמילה מסמים הוא בשלב גזירת הדין וריצוי העונש ולא שלב המעצר. לכלל זה חריג בהתקיים שלושה או שניים מהתנאים המצטברים הבאים והם: א. כאשר הנאשם החל בגמילה עוד לפני שביצע את העבירה שבגינה נעצר; ב. כאשר פוטנציאל ההצלחה של הליך הגמילה הוא גבוה; ג. כאשר יש בהליך הגמילה כדי ליתן מענה הולם למסוכנות הנשקפת מן הנאשם. התנאי הראשון הוא החריג העיקרי, אך רשאי ביהמ"ש להורות על שחרור לחלופת גמילה גם כאשר התנאי השני והשלישי מתקיימים במצטבר מבלי שהתקיים התנאי הראשון.

המשיב לא החל מעולם בטיפול בקהילה טיפולית כך שתנאי הסף הראשון כלל לא מתקיים. פוטנציאל הטיפול בו טרם נבחן. כאמור, העובדה שמאסר מותנה לא מרתיעו מביצוע עבירה, ממחיש את מסוכנותו. העובדה שבחר לשדוד קשישה אקראית שנקלעה בדרכו גם מעידה שהמסוכנות הנשקפת ממנו אינה ממוקדת באדם או במקום מסוים. מכאן שגם הרחקתו לחלופת מעצר בעיר אחרת, מרוחקת מחיפה, לא תאיין את מסוכנותו.

מכל הטעמים שפורטו לא מצאתי מקום להורות, לעת הזו, על בחינת האפשרות לשחרורו לחלופת מעצר בדרך של הזמנת תסקיר שירות מבחן בעניינו. "בשאלה זו נפסק כבר בעבר, כי החובה לשקול את האפשרות לחלופת מעצר קבועה בחוק, ולפיכך על בית המשפט לפעול ככלל על פי חובה זו. יחד עם זאת, בחינה עקרונית זו איננה בהכרח מובילה בכל מקרה לבדיקה קונקרטית על ידי שירות המבחן. במקרים בהם נשללת על פניה האפשרות לחלופת מעצר, .... אין צורך להעביר עניינם לבדיקה של שירות המבחן על מנת שיבחן האם קיימת בעבורם חלופת מעצר מתאימה." [בש"פ 7038/09 אבו אסעד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.9.2009)].

ראה גם:

בש"פ 3086/05 נאסר אבו הדובה ואח' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.4.05);

בש"פ 9783/06 איליה קרצב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.12.06);

בש"פ 9302/08, עמאד אלעקובי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.11.08);