החלטה בתיק מ"ת 29642-03-12 - פסקדין

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של שוד לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין. על פי עובדות כתב האישום יצא המתלונן ממסעדה בעכו כדי לשוחח במכשיר טלפון נייד שברשותו, מכשיר מסוג אייפון 4. המשיב, כך נטען, כטף למתלונן את המכשיר וכשזה ניסה להתנגד סטר לו בחזקה על לחיו. המתלונן נאבק במשיב ואז הוציא זה סכין ואיים עליו. המתלונן ברח לתוך המסעדה. ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים כנגדו.

אין מחלוקת של ממש על קיומן של ראיות לכאורה שיש בהן כדי לבסס סיכוי להוכחת עובדות כתב האישום והרשעת המשיב. הסנגור לא חלק על קיומן של ראיות אלא על עוצמתן והתמקד בסוגית זיהוי הנאשם ובסוגיית טענת האליבי שטען.

המתלונן מסר גרסאות מפורטות שנתמכו בפלט שיחות הטלפון של המכשיר הנייד שנשדד וכן בעדות חבר אליו התקשר בעת בה נשדד. המתלונן צפה בתצלומים ע"ג מחשב וזיהה את המשיב מיידית.

המשיב מסר גרסת אליבי שנתמכה בעדויות בני משפחתו. לגרסתו שהה מחוץ לעכו במועד הרלוונטי לעבירה. אלא שבעדויות אלו סתירות רבות ויש לבררן בפני המותב העיקרי. מנגד יש עדות של עד המכיר היטב את המשיב שהעיד כי ראה אותו בעכו במקום סמוך ובמועד סמוך לביצוע העבירה.

לא ראיתי פגם בהליך הזיהוי שנערך. בהביאי בחשבון כל אלו סבור אני כי קיימת תשתית ראיות המבססת סיכוי להרשעת המשיב במיוחס לו. אמינות גרסת האליבי תיבחן ע"י המותב שידון בתיק העיקרי. בשלב המעצר אין בימ"ש נדרש לשאלות של מהימנות עדים או למשקל העדויות אלא אם מדובר בפירכות מהותיות וגלויות לעין המצביעות על כרסום ממשי בקיומן של ראיות לכאורה. ראו:

בש"פ 6982/10 דני ארביב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.10.10).

בש"פ 8031/08 איטח נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 15.10.2008).

המעשה המיוחס למשיב, על פי הראיות, מקים עילת מעצר של מסוכנות. המשיב שדד, כך לכאורה, עובר אורח אקראי. מכאן שהמסוכנות אינה כנגד המתלונן, שכלל אינו מוכר לו, אלא כנגד כלל הציבור. מכאן העילה למעצרו.

כבר נקבע כי גם כשקיימת עילת מעצר, ואף בעבירות החמורות, על-בית המשפט לבדוק האפשרות לשחרר הנאשם לחלופת מעצר, וכך והדברים סוכמו ותמצתו בדבריו של כב' השופט עמית ב-בש"פ 1911/11 רועי רווה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם 22.3.11):

"אלא שמעצר אינו מקדמה על חשבון העונש, וחזקה עלינו מצוות המחוקק כי  בית המשפט לא יורה על מעצרו של נאשם, אלא אם נוכח, בין היתר, כי "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה" כאמור בסעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) (להלן: חוק המעצרים). בחינה זו נעשית למרות קיומן של עילות מעצר כמו מסוכנות או חשש לשיבוש הליכי משפט ( וראו, לדוגמה, בש"פ 5927/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה י ([פורסם בנבו], 16.8.2010); בש"פ 6247/10 רבינוביץ נ' מדינת ישראל, פיסקה 10 ([פורסם בנבו], 1.9.2010); בש"פ 6539/07 בן מיור יהושע נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 9.8.2007)). השיקולים העיקריים בבוא בית המשפט לבחון אפשרות לחלופה כוללים, בין היתר, עבר פלילי ומהותו, מספר האישומים ונסיבותיהם ותסקיר שירות המבחן (בש"פ 11053/05 אנואר אל אסד נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 19.12.2005); בש"פ 5887/10 מדינת ישראל נ' עומר אחמידי ([פורסם בנבו], 16.8.2010)). משמצא בית המשפט כי יש טעם בבחינת חלופת מעצר, יבחן בית המשפט את החלופה הפרטנית המוצעת ואם עומדת היא במטרתה לאור הנסיבות (בש"פ 9109/09 אבו זייד נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 24.11.2009) והאסמכתאות שם). בכגון דא, ראוי לייחס משקל נכבד להתרשמותה של הערכאה הדיונית, שבחנה באופן מקיף ויסודי את פרטי חלופת המעצר והתרשמה ישירות מהמפקחים ומהערבים (בש"פ 3839/04 מדינת ישראל נ' בחירי ([פורסם בנבו], 25.4.2004)). ולבסוף, יש לזכור כי חלופת המעצר נדרשת להפחית ולהקהות במידה רבה את עילת המעצר (מסוכנות או חשש לשיבוש הליכי משפט) אך אין מדובר בחלופה "הרמטית" כמעצר מאחורי סורג ובריח, "סיכון קיים לעולם, אך השאלה היא מה מידת ההסתברות להתממשות הסיכון".   (בש"פ 5376/01 מדינת ישראל נ' זהראן (לא פורסם, 6.7.2001); בש"פ 2006/10 מדינת ישראל נ' פלוני ([פורסם בנבו], 15.3.2010)) ." [שם, פסקה 6 להחלטה]. (ההדגשה הוספה. ר.ש.)

ועוד: 

"כידוע, חומרת העבירה כשהיא לעצמה, אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, וגם כאשר קיימת חזקת מסוכנות, העולה מנסיבות המקרה, עדיין חייב בית המשפט לשקול אם חלופת מעצר עשויה להשיג את מטרת המעצר. במקרים רבים אין בידי הנאשם דרך להוכיח בראיות חיצוניות כי הוא לא ינצל את חלופת המעצר באופן שיסכן את בטחון הציבור, או ישבש את הליכי המשפט, או יפגע בדרך אחרת במטרות המעצר. לפיכך, במקרים כאלה חייב השופט לסמוך במידה רבה על הרקע של הנאשם, ובעיקר על הרקע העברייני ככל שהוא משתקף במרשם הפלילי, ועל התרשמות אישית מן הנאשם ומנסיבות המקרה" [בש"פ 3442/98 מדינת ישראל נ' אייל מלכא (טרם פורסם, ניתן ביום 5.6.98), ראו גם את בש"פ 8121/06 שמעון אביסדריס נגד מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 21.11.06).]

בענייננו מדובר במשיב שלו עבר פלילי הכולל 18 הרשעות קודמות. המשיב שוחרר מהכלא כחודשיים וחצי קודם לאירוע נשוא כתב האישום.  תלוי ועומד כנגדו מאסר מותנה בר הפעלה שמשכו 18 חודשים ושנגזר עליו בת"פ 40116-12-09 של בית המשפט המחוזי בחיפה, שם הורשע המשיב  במעשה שוד בנסיבות דומות (שוד של שרשרת טלפון נייד תוך איום בסכין). העובדה שמאסר מותנה בר הפעלה לא הצליח להרתיע אותו מביצוע של עבירה דומה שוב מצביע על כך שלא ניתצן לתת בו אמון שיקפיד ויקיים תנאי חלופת מעצר.  " שאלת השחרור לחלופת מעצר תלויה, במידה מרובה, ביכולת ליתן בנאשם אמון. זו מוסקת, בין היתר, מעברו של הנאשם, מהתנהגותו של הנאשם במהלך האירועים נושא כתב האישום ולאחריהם; ומנסיבותיו הפרטניות של המקרה המובא לפתחו של בית המשפט (ראו: בש"פ 2737/10 שטרית נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 15.4.10); בש"פ 1352/07 פאחל נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 22.2.07))." [בש"פ 352/11 ארז איאסי ברי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.1.11), פסקה 13. (ההדגשה הוספה. ר.ש.)].

בהביאי בחשבון כל אלו אינני רואה כל מקום להפנות את הנאשם לקבלת תסקיר של שירות המבחן. סבור אני כי לא ניתן ליתן בו אמון ואין חלופה שתאיין את מסוכנותו.

אשר על כן אני מורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים כנגדו בת"פ 29593-03-12 המתנהל בבית המשפט המחוזי בחיפה. .

ניתנה היום, כ"ג ניסן תשע"ב, 15 אפריל 2012, במעמד הצדדים ובאי כוחם.