החלטה בתיק מ"ת 19405-06-13 - פסקדין

בפני בקשה למעצר עד תום ההליכים לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996.

נגד המשיב, שלווה שלמה שימשילווילי , יליד 1970, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה (לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין).

על פי המתואר באישום, יהודה שבת, יליד 1941 (להלן גם " המתלונן") הגיע לבניין בו מתגורר המשיב לצורך ביקור אצל טכנאי שיניים. בתום הביקור, עלה המתלונן לדירתו של המשיב, דפק בדלת, ומשלא נענה, הוא החל לקלל את המשיב. המשיב שאל את המתלונן לגבי זהותו וסיבת הימצאו במקום, אך המתלונן המשיך לקלל את המשיב. כעבור כמה דקות פתח המשיב את דלת ביתו, ובין הצדדים החלו חילופי דברים במהלכם ניסה המשיב לברר את סיבת הימצאו של המתלונן במקום. השניים המשיכו בקללות הדדיות תוך שהמתלונן מתרחק מדלת ביתו של המשיב. בשלב מסוים, נכנס המשיב לביתו והצטייד בסכין מטבח, אותה הסתיר מעיני המתלונן. המשיב שב ושאל את המתלונן לעניין סיבת הימצאו במקום, ומשלא נענה, הוא הראה למתלונן את הסכין. המתלונן, אשר התהלך בעזרת קביים, בתגובה, זרק לעבר המשיב את הקביים, אך המשיב זז והקביים לא פגעו בו. המשיב והמתלונן אחזו זה בזה והמשיב דקר את המתלונן מספר דקירות בחלקים שונים בגופו.

למתלונן נגרם נזק גופני, והוא נזקק לניתוח ואשפוז למשך כשבוע ימים.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, עתרה המבקשת למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו.

המבקשת טענה כי בידיה ראיות לכאורה טובות להוכחת האישום נגד המשיב, בראשן הודאתו של המשיב במעשה והוא אף שיחזר את המעשה. וכן קיימת גם הודעתו של המתלונן, ועדויותם של עדים נוספים.

לעניין עילת המעצר, טענה המבקשת כי מסוכנותו של המשיב נלמדת מהמעשים המיוחסים לו, ומדובר במסוכנות כלפי המתלונן והציבור כולו, המשיב דקר באמצעות סכין איש מבוגר שנעזר בקביים, מה שמלמד על אכזריות ואלימות חמורה. בנוסף, העבירה המיוחסת למשיב מקימה חזקת מסוכנות סטאטוטורית. לכל אלו מתווסף עברו הפלילי של המשיב הכולל הרשעות בעבירות אלימות ורכוש.

בנוסף, ציינה המבקשת כי הניסיונות לאתר את המשיב לאחר המקרה עלו בתוהו, עד אשר הוא הסגיר את עצמו למשטרה, כשלושה שבועות לאחר המקרה, מה שמעלה חשש להימלטות מהדין. לפיכך אין לשחררו לחלופת מעצר.

המשיב טען כי עשה את המעשה מתוך הגנה עצמית. לטענתו המתלונן הוא איש תמהוני אשר הגיע לביתו להחל לאיים עליו והוא רצה לסלקו משם. לדבריו הוא נמנע מלהשתמש בסכין עד שהותקף בצורה קשה והוא נאלץ להגן על עצמו. פרטים אלו אף ניתן לראות, לדבריו, בשחזור שהוא ערך. עוד טען המשיב כי החומר הרפואי מצביע על דקירה אחת, ולא יותר, כפי שמתואר באישום.

לעניין היעלמותו, טען המשיב כי היה מבולבל לאחר האירוע ולכן עזב את חיפה, ולאחר מכן החליט להסגיר את עצמו מרצונו, ושיתף פעולה עם המשטרה.

לבסוף, ביקש המשיב להפנותו לתסקיר שירות מבחן, שיבחן בין היתר את אפשרות שחרורו לחלופת מעצר בבית הוריו בנהריה, בפיקוח אביו ואימו.

דיון והכרעה

לאחר שמיעת טענות הצדדים נראה כי אין מחלוקת בדבר עצם ביצוע המעשה. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לעניין טענת המשיב כי עומדת לו טענת ההגנה עצמית. לנוכח העובדה כי המשיב מאשר את העובדות המבססות את האישום, ולנוכח ההלכה לפיה בשלב הראיות לכאורה יש לבחון את פוטנציאל ההרשעה הקיים בחומר הראיות הגולמי [ראו לעניין זה בש"פ 826/08 קשאש נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 14.2.2008)], אני קובע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת עובדות כתב האישום נגד המשיב.

אעיר כי בשלב זה, ומבלי להביע לקבוע מסמרות לעניין טענת הגנת עצמית לה טען המשיב, כי לא ראיתי בחומר ראיות מובהקות המוכיחות, לכאורה, טענה בדבר הגנה עצמית, באופן שיש בהן כדי לערער על קיומו של פוטנציאל להרשעת המשיב במעשים המיוחסים לו. אכן, מגרסתו של המשיב עולה כי המתלונן הוא זה שדפק בדלתו של המשיב והחל לקללו בלי שום סיבה, עם זאת, נראה כי תגובתו של המשיב למעשה הינה חמורה ביותר, ואינה עולה בקנה אחד עם תחושת האיום אותה חש, כביכול, לנוכח התנהגותו של המתלונן.

עילה וחלופת מעצר

המעשה המיוחס למשיב הוא חמור ביותר. על אף שהמתלונן הוא זה שהגיע לדלתו והחל לקללו, כאמור לעיל, תגובתו של המשיב הייתה חמורה מאוד ובנקל יכלה להביא לתוצאה קשה הרבה יותר. המשיב דקר אדם בן 72, שמתהלך בעזרת קביים מספר דקירות בחלקי גופו. וכאן יש לציין כי לא שוכנעתי כי מדובר בדקירה אחת, זאת לנוכח התיעוד הרפואי שמעלה כי המתלונן סבל מכמה פצעי דקירה.

עוד אוסיף כי גם גרסתו של המשיב, לפיה פעל מתוך הגנה עצמית, אינה מפחיתה ממסוכנותו, שכן גם אם חש מאוים, בנסיבות המקרה נראה כי עמדו בפניו אפשרויות נוספות לפעול, כגון נעילת דלת ביתו ובמקביל פניה למשטרה. בנוסף, לא ניתן להתעלם מעברו הפלילי של המשיב הכולל שש הרשעות קודמות בעבירות רכוש, אלימות וסמים, בגינן ריצה במצטבר למעלה משש שנות מאסר.

לעניין החשש להימלטות, סבורני כי על אף שהמשיב נמלט לתקופה, לא נראה כי החשש הוא מוחשי, זאת לנוכח העבודה כי הוא הסגיר את עצמו למשטרה כעבור זמן מה, ולנוכח העדר אינדיקציות אחרות המצביעות על חשש להימלטות.

על אף המסוכנות הרבה והחומרה שבאירוע הנדון, סבורני כי לבחון את אפשרות שחרורו של המשיב לחלופה שיש בה כדי לענות על מטרות המעצר [ראו לעניין זה דבריו של השופט עמית בבש"פ 1911/11 רווה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 22.3.2011)].