מונחת בפני בקשה להורות על מעצרה של המשיבה עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו.
כנגד המשיבה הוגש כתב אישום המכיל 3 אישומים שונים.
על פי עובדות כתב האישום, על פי האישום הראשון, ביום 25.10.11, הגיעה המשיבה לביתה של המתלוננת, מאיה אייזיק, ילידת 1930, וטענה בכזב בפניה כי בכוונתה לפנות לעירייה על מנת להקים עבורם מקלט שכונתי. באותו מעמד, גנבה המשיבה את מפתחות דירתה של המתלוננת. ביום 24.10.11, פנתה המשיבה למתלוננת וביקשה ממנה לפנות לביטוח לאומי שכן מגיע לה כסף. על פי המתואר בעובדות 4 לכתב האישום, ביום 25.10.11, לאחר שהמתלוננת יצאה מביתה, פרצה המשיבה לביתה של המתלוננת, תוך שימוש במפתחות אותם גנבה. באותו מעמד גנבה מן המתלוננת פנקס שיקים וכן סכומי כסף נוספים. ביום 7.11.11, עשתה המשיבה שימוש באחד השיקים, אותו גנבה, מבית המתלוננת ע"י כך שחתמה בשמה של המתלוננת, זאת ביודעה כי השיק גנוב, וביום 9.11.11, עשתה שימוש נוסף בפנקס השיקים בכך שרשמה לפקודתה סך של 2,000 ש"ח.
בגין האמור בכתב אישום זה, מיוחסות למשיבה התפרצות לדירה, גניבה, קבלת דבר במרמה, זיוף ושימוש במסמך מזויף.
על פי האמור בעובדות האישום השני, במהלך חודש 10/11, פנתה המשיבה למתלוננת, אידה ברוורמן, ילידת 1928, והציגה עצמה כעובדת עמידר וכי בכוונתה לפנות בשם המתלוננת פנייה לתיקון המקלט השכונתי. באותו מעמד גנבה המשיבה מן המתלוננת מפתחות אשר היו מונחות על השולחן, ולאחר מס' ימים פנתה למתלוננת וביקשה ממנה להגיע למשרדי עמידר. יום לאחר מכן, לאחר שהמתלוננת יצאה מביתה, פרצה המשיבה לביתה תוך שימוש במפתחות, אותם גנבה כמתואר לעיל, ולקחה מהבית סך של 425 ש"ח.
על פי האמור בהמשכו של כתב האישום, המתלוננת החליפה את המפתח לביתה, אולם במס' ימים לאחר מכן המשיבה הגיעה בשנית אל ביתה, הציגה עצמה כעובדת עמידר, ונטלה באותו מעמד את המפתחות החדשים לבית המתלוננת. בסמוך לכך, במועד מאוחר יותר, ניסתה לפרוץ בשנית לבית המתלוננת, אולם לא הצליחה לעשות כן, מאחר והמפתח הוחלף בשנית. בגין כך מיוחסות למשיבה עבירות של התפרצות לדירת מגורים, ניסיון התפרצות לדירת מגורים וגניבה.
על פי האמור באישום השלישי, ביום 14.9.11, התפרצה המשיבה לביתו של המתלונן, אברהם אקרמן, יליד 1929, וזאת במטרה לבצע גניבה. באותו מעמד נטלה את מפתחות ביתו שהיו מונחים על השולחן בכוונה לשלול אותם שלילת קבע. בגין כך מיוחסות למשיבה עבירות של התפרצות לדירת מגורים וגניבה.
במהלך הדיון שבפניי, הסכים ב"כ המשיבה לקיומן של ראיות לכאורה, אולם לדבריו, המדובר בעבירות רכוש אשר אינן מקימות עילת מעצר סטטוטורית. לדבריו, אין מדובר במעשים אשר בוצעו בצוותא חדא, אין המדובר בסכומי כסף גבוהים, כך שגם אם ימצא ביהמ"ש כי ישנה עילת מעצר, זו בעצימות נמוכה.
מעבר לכך, פרט באריכות את נסיבותיה האישיות של המשיבה, אשר הינה סובלת מבעיות פסיכיאטריות שונות, וייתכן כי אף העדר טיפול תרופתי נכון, במעמד ביצוע המעשים, היה בין אלו שהביאוה לעשות כן.
זאת ועוד, מדובר במשיבה צעירה, אם לשני ילדים, אשר לא פגשוה מאז מעצרה, וכי ניתן גם ניתן לשקול שחרורה לחלופה.
החלופה המוצעת מאת ב"כ המשיבה הינה בדמות השבתה לביתה למעצר בית מלא, וזאת בפיקוח בעלה תוך סיוע באביה, כך שבמידה ועל בעלה יהיה לצאת לטיפולים רפואיים יוכל אביה לסייע במשימה האמורה.
ביחס למפקח המוצע, ב"כ המשיב מודע למצבו הבריאותי, כאשר אינו מן השפירים, אולם לדבריו, כעת, זה יכול לעמוד במשימת הפיקוח, מודע היטב לתפקידו וגם אם לחובתו עבר פלילי, הרי זה ישן ביותר.
כך הם פני הדברים ביחס לאביה של המשיבה, אשר הינו אדם ללא כל עבר פלילי, ויוכל לסייע בעבודת הפיקוח.
מנגד, ב"כ המבקשת, מפנה לחומרה הגלומה בכתב האישום, להלכה הנוגעת לעבירות רכוש, אשר לדבריו מתקיימת גם בעניינה של המשיבה שבפנינו, וכן לגופה של החלופה המוצעת, אשר אין בה כדי ליתן מענה למסוכנות הנשקפת מן המשיבה.
לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, עיינתי בפסיקה הרלבנטית, וכן בחומר נוסף שהובא לעיוני, לא מצאתי בחלופה המוצעת ככזו שתוכל ליתן מענה למסוכנות הנשקפת מן המשיבה.
לא בכדי פרטתי בפירוט רב את המעשים המיוחסים למשיבה. המדובר במעשים אשר בוצעו בתחכום רב, בפרק זמן נמשך, תוך ניצול ציני וחסר לב של קורבנות חלשים, לשם תעוות כסף. המדובר ברצף של אירועים, אשר כאמור דפוס הפעולה בו חוזר, כאשר באמתלה של סיוע לקשישים, נכנסת לביתם וגונבת את המפתחות.
לציין כי המתלונן באישום הראשון, הינו בן 81, המתלוננת באישום השני, הינה בת 83, ובדומה המתלונן באישום השלישי, הינו בן 81.
מיותר לציין, כי לכל אדם אשר מתבצעת פריצה לתוך ביתו, יש פגיעה מהותית בתחושת הביטחון, אותה חש נוכח החדירה למבצרו, ובתי המשפט אמרו דעתם ביחס לכך, גם ביחס להליך המעצר, כאשר ראו לאבחן בין פריצה לבית מגורים, על כל המשתמע מכך, לבין פריצה לעסק או למקומות אחרים.
הפסיקה אף ראתה לנכון להצביע על המסוכנות הנשקפת ממי שמבצע עבירות כלפי חלשים, וכלפי חסרי הישע.