החלטה בתיק מ"ת 1472-09-11 - פסקדין

בפני בקשה למעצר עד תום ההליכים בהתאם לסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו- 1996 ( להלן: " חוק המעצרים ").

כנגד הנאשם מוחמד עואד (להלן: " המשיב"), הוגש כתב אישום המייחס לו שני אישומים, בעבירות של:  גניבת רכב, לפי סעיף 413 ב, לחוק העונשין תשל"ז- 1977 (להלן: " החוק"); ועבירה של סחר ברכב גנוב, לפי סעיף 413 יא לחוק.

באישום הראשון נטען כי ביום 13.8.11, גנב המשיב את רכבה של המתלוננת חנה זוהר, מסוג סובארו, עת החנתה אותו בחניון קאנטרי "אפק" בקרית ביאליק. בהמשך, הוביל המשיב את הרכב למגרש גרוטאות במכר, ומכר הרכב הגנוב בעבור 600 ש"ח.

באישום השני נטען כי ביום 16.8.11, גנב המשיב את רכבו של המתלונן סאלח חלבי, מסוג סובארו, עת החנה הרכב בחניית מלון חוף התמרים בעכו. יום למחרת, ביום 17.8.11 הוביל המשיב את הרכב למגרש חלקי חילוף בטמרה השייך למדחת בטל, ומכר לו הרכב הגנוב עבור 1,700 ש"ח.

בד בבד עם הגשת כתב אישום, הוגשה בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו. בא כוח המשיב, הסכים לקיומן של ראיות לכאורה, המתייחסות לעבירות של סחר ברכב גנוב, עם זאת התנגד לקיומן באשר לעבירת גניבת הרכב. לגישתו, בנסיבות העניין ומאחר וחלפו מעל ל 24 שעות ממועד שהרכב נגנב לכאורה, הרי שלא ניתן לעשות שימוש בחזקה תכופה, לפיה עצם הימצאות הרכוש הגנוב בידי המשיב מלמדת כי המשיב הוא זה שגנב הרכבים. מעבר לכך, נטען על ידי בא כוח המשיב, כי נסיבות המקרה אינן מקימות עילת מעצר, שכן העבירות המיוחסות למשיב הנן עבירות רכוש שאין לגביהן חזקת מסוכנות. בא כוח המשיב התייחס בנוסף לפסיקה שהובאה על ידי המבקשת, מהם פס"ד פרנקל, פס"ד מסארווה, פס"ד אברג'יל ופס"ד קוזלי, וטען כי יש לאבחן מקרה זה מהמקרים המובאים באותה פסיקה, שכן במקרה זה אין המדובר במעשים שבוצעו בצוותא, או בהתארגנות של מספר עבריינים,  כך גם כי אין למשיב עבר מכביד שיצדיק את מעצרו. משכך לגישת בא כוח המשיב, בהימצאות עבירת רכוש נעדרת כל תחכום או מורכבות, וכשהמשיב הינו נעדר עבר פלילי, אזי אין לראות במעשים כמקימים עילת מעצר. בא כוח המשיב, הוסיף כי אין במקרה זה שום אינדיקציה שיהיה ניסיון הימלטות של המשיב א מפני חשש לעונש צפוי, שכן פסקי הדין המתייחסים לעבירה אינם מכילים תקופות מאסר ארוכות ואין בסיס לחשש לפיו המשיב יתחמק מהדין מחשש מהעונש הצפוי. משכך, יש להורות על שחרור המשיב בתנאים שיבטיחו התייצבותו להמשך הדיון.

המבקשת, הבהירה בתחילת טיעוניה, כי בתי המשפט נוהגים לגזור תקופות מאסר בפועל, במקרה שהמדובר בעבירות של סחר ברכב גנוב, זאת אף על נאשמים נעדרי עבר פלילי. לגופו של עניין נטען, כי החזקה התכופה ממנה ניתן ללמוד כי המשיב הוא זה שגנב הרכב, מתקיימת גם לאחר 24 שעות, ויכולה להתקיים אף לתקופה ארוכה יותר. לגישתה עצם העובדה, כי הרכב נגנב ונמכר באותו יום, הינה נסיבה מספקת לצורך הוכחת גניבת הרכב בידי המשיב. ככל שהדברים עניינם בעילת המעצר, טענה המבקשת כי עבירות רכוש המאופיינת בתכיפות ושיטתיות, מקימות עילת מעצר. המבקשת התייחסה לפסיקה הקיימת בעניין, המלמדת על קיום עילת מעצר בנסיבות של גניבת רכבים, בתדירות ובנסיבות שנעשו על ידי המשיב. המבקשת הבהירה, כי המשיב גנב רכבים בשתי הזדמנויות שונות, בהפרש של שלושה ימים, מכאן שניתן ללמוד על תכיפות הביצוע ועל שיטתיות בביצוע, כך גם על נכונותו של המשיב לחזור על המעשים. משכך, מבקשת היא להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו, גם אם למשיב אין עבר פלילי.

דיון ומסקנות

 ראיות לכאורה

המשיב, הכחיש כל קשר לגניבת הרכבים או לכך שהוא עסק בסחר ברכבים. עם זאת, לאחר עיון בחומר הראיות שהצטבר בתיק החקירה, יש לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה לייחוס המעשים המתוארים למשיב.

מהודעותיהם של פאדי נ'גמי ועסאם ברכה, בעלי מוסך ברזל במכר, ניתן ללמוד כי המשיב הגיע אליהם למקום ומכר להם את רכב הסובארו שנגנב כמתואר באישום 1. העדים אף מסרו כי המשיב עזב המקום ברכב מסוג מיצובישי ונתנו את מספרו, כך גם מסרו את מספר הפלאפון שהמשיב השאיר בידיהם. יצוין כי רכב המיצובישי הינו רכב הנמצא בבעלותו של המשיב, וכי מספר הטלפון הנייד שמסר הינו מספר הפלאפון של המשיב [ראו הודעותיהם מסומן 5 ו 6 בפל"א 331080/11; ראו עימות מסומן ט'].

בנוסף לכך, ובהתייחסות לאישום השני, קיימות מצלמות המתעדות העסק של מגרש חלקי חילוף בטמרה, בו מכר המשיב לכאורה את רכב הסובארו למדחת בטל. העד מדחת בטל, זיהה את המשיב מתוך מצלמות האבטחה, כאדם שמכר לו את רכב הסובארו תמורת 1,700 ש"ח, ובהמשך ערך עימות עם המשיב והטיח בפניו הדברים [ראו הודעתו מסומן 6 בפל"א 338101/11; ראו עימות מסומן כד']

לגישת בא כוח המשיב, אין בראיות אלו ללמד, על כך שהמשיב בעצמו גנב את הרכב, אלא שיש בכך ללמד לכל היותר על כך שהמשיב סחר לכאורה ברכב גנוב. שכן לגישתו, משעברה תקופת זמן של 24 שעות נשמטת החזקה התכופה.

דעתי בעניין זה אינה כדעתו של בא כוח המשיב.  ה "חזקה התכופה"  הינה מקרה ונמצא רכוש גנוב ברשותו של אדם בסמוך למועד גניבתו, ובכך קמה חזקה עובדתית הניתנת לסתירה, הקושרת את אותו אדם למעשה העבירה. חזקה זו מבוססת היא על ניסיון החיים וההיגיון [ראו ע"פ 50/59 פרלמן נ' היועץ המשפטי, פ"ד יג 802. 810; בש"פ 6752/07 חסונה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 12.8.07) פסקה 4] ובהיותה של חזקה זו מתבססת על ניסיון החיים וההיגיון, הרי שהינה חזקה עובדתי גמישה מחד, וניתנת לסתירה מאידך.

ההיגיון וניסיון החיים, אינם נוסחאות מתמטיות, המקרקעות עצמן בעבור פרק זמן. בהתאם, אין לקבל טענת הסניגור בדבר מוגבלת חזקה זו משעברו 24 שעות (אף אציין כי כתב האישום, כך גם הראיות לכאורה מצביעות על פרק זמן קצר יותר). כל מקרה ונסיבותיו, כך חזקה זו תאבד מכוחה לאחר פרק זמן קצר ביותר, מקרה והמדובר בדבר קל ערך הנפוץ בשוק, שכן סיכוי המכירה והתחלופה בנכס זה הנן גבוהות. לא כך מקרה והמדובר ברכב, שמטבע הדברים לא היו בו רישיונות תקפות המעידות על בעלותו של המשיב, דבר שיש בו לכשעצמו למנוע המכירה. משכך המדובר בראיה נסיבתית המסבכת על פניו המשיב ומביאה למסקנה כי המשיב הוא זה האחראי על ביצוע הגניבה.

כך גם אוסיף כי ככל שהדברים מתייחסים לאישום הראשון, הרי שלכל היותר עברו כשלוש שעות וחצי, דבר הנותן משקל כבד לחזקה התכופה ומצביע ברמה גבוהה על כך שהמשיב הוא זה שגנב לכאורה את הרכב. בעוד שחזרתו של המשיב על המעשים כמתואר בגדר האישום השני, אך לאחר שלושה ימים, באופן הדומה למעשה המתואר בגדר האישום הראשון, מקים לכשעצמו ראיה נסיבתית מסוג מעשים דומים, המעידה לכאורה על ביצוע מעשה הגניבה בידי המשיב.

על כך יש להוסיף, כי המשיב לא נתן הסבר המניח הדעת בדבר הימצאות הרכב בידו, כך גם לא מסר פרטים בדבר מי שהעביר לידיו הרכב.  נהפוך הוא, המשיב הכחיש כל קשר לרכבים, ובכך התגלו שקריו, דבר המחזק מערך הראיות הלכאורי נגדו [לעניין שקריו של נאשם כבעלי כוח ראייתי ראו לדוגמא ע"פ 8002/99 בכר נ' מדינת ישראל, נו (1) 135, 142.].

דברים אלו נכונים במיוחד, עת אנו דנים בשלב הלכאורי של ההליך בו בוחנים אך הפוטנציאל ההוכחתי של חומר החקירה,  ואין הוא קובע ממצאים מזכים או מרשיעים, כך נפסק:

"כידוע, בשלב הארכת המעצר עד תום ההליכים כל שעל בית המשפט לבחון הוא האם קיימת תשתית לכאורית להוכחת אשמתו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו. תשתית לכאורית כאמור אינה דורשת הוכחת אשמתו של הנאשם מעל לכל ספק סביר כי אם בחינת הכוח ההוכחתי הפוטנציאלי האצור בחומר החקירה. [בש"פ 826/08 קיאל קשאש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.2.08)].

ראו בנוסף: