1. המבקש, מר אהוד הלפרין, הורשע בבית המשפט המחוזי בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. ערעורו לבית המשפט העליון נדחה. לפני בקשתו למשפט חוזר.
העובדות
2. נגד המבקש הוגש (ביום 31.12.1998) כתב אישום, המייחס לו עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 333 ו-335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לפי כתב האישום, המבקש הגיע (ביום 23.10.1998) לדירת שכנו, שרון שושי (להלן: "שרון"), בעקבות סכסוך שכנים שפרץ ביניהם. המבקש היה מצויד ב"מצ'טה" דמוית חרב, באורך כמטר. הוא תקף את שרון באמצעות החרב מספר פעמים. כתוצאה ממכות החרב נגרמו לשרון כמה חתכים בגופו, שחייבו טיפול רפואי ותפירה.
ההליכים
3. עניינו של המבקש נדון בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.פ. 400/98, בפני השופטת ר' חוזה). בפסק הדין (שניתן ביום 1.6.2000), הוא הורשע בעבירה שיוחסה לו. בית המשפט קבע, שהמבקש בא לדירתו של שרון, כשבידו החרב. הוא דפק על דלת הדירה. שרון פתחה. המבקש תקף את שרון מיידית באמצעות החרב. הוא אף החל רודף אחריו והנחית את החרב פעמים נוספות לעבר גופו של שרון. בדירה שהתה באותה עת גם חברתו של שרון. היא שמעה (מחדר המקלחת) את המתרחש. היא מצאה את שרון מדמם מפצעיו. בית המשפט קיבל כמהימנות את עדויות שרון וחברתו. בד בבד, הוא דחה כשקרית את גרסת המבקש, כי שרון הוא שיצא לקראת המבקש מהדירה, כי שרון הוא שתקף ופצע את המבקש, וכי פציעותיו של שרון נגרמו מכך שניסה לאחוז בלהב חרבו של המבקש, אותה נשא המבקש אך לצורך הרתעה. בית המשפט אף דחה את ההסברים הטכניים המפורטים שהציג המבקש ביחס לצורת הפציעות ולמיקום כתמי הדם בזירה, ואשר לימדו - לטענת המבקש - על התרחשות שונה מזו שנטענה בכתב האישום וביתר הראיות. על-סמך כל זאת הורשע המבקש. בגזר הדין (מיום 26.2.2001), העמיד בית המשפט את המבקש במבחן לתקופה של 22 חודשים, לצורך הבטחת טיפול פסיכיאטרי אינטנסיבי, וללא עונש נוסף. נקבע, שאם יפר המבקש את תנאי המבחן, עניינו יוחזר לבית המשפט לצורך גזירת עונש.
4. המבקש עירער לבית המשפט העליון על הרשעתו בלבד (ע"פ 2639/01). בערעור, השיג המבקש על שבית המשפט המחוזי העדיף את גרסת התביעה על-פני זו שלו. בפרט טען, כי קיים ספק בנוגע לעצם הימצאות חברתו של שרון בדירה בעת הארוע; וכן שב והעלה את טענותיו בדבר סוגי הפציעות ומיקום כתמי הדם, כראיה לאמיתות גרסתו. במסגרת הליך הערעור אף הותר למבקש להגיש ראיות נוספות, שהנן תמונות של המבקש שצולמו במסגרת החקירה לאחר הארוע. באמצעות תמונות אלה ביקש המבקש להראות, כי נפגע בעצמו מתקיפתו של שרון. בית המשפט העליון (השופטים י' אנגלרד, א' א' לוי ומ' נאור) לא מצא הצדקה להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, ודחה (ביום 12.3.2002) את הערעור. יצוין, כי משך ההליכים הפליליים שנוהלו נגדו היה המבקש מיוצג על-ידי עורך דין, למעט ישיבת ההקראה בבית המשפט המחוזי, בה סרב הנאשם לקבל ייצוג מטעם הסנגוריה הציבורית.
5. במקביל להליך הפלילי שניהלה נגדו המשיבה, פתח המבקש עצמו (ביום 4.6.2000) בבית משפט השלום בחיפה בהליך של קובלנה פלילית נגד שרון, בעילת תקיפה (ק.פ. 107/00). בית משפט השלום (השופט י' וגנר) דחה (ביום 1.1.2003) את הקובלנה על הסף מכוח השתק פלוגתא, לנוכח הקביעות העובדתיות בפסק הדין המרשיע של בית המשפט המחוזי בעניינו של המבקש, שאושרו בבית המשפט העליון. ערעור על החלטה זו (ע"פ 3068/03) נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (בפסק דינם של השופטים י' דר, י' כהן ו-י' עמית מיום 7.4.2003). הליך משפטי נוסף שהתנהל בפרשה זו הוא תביעה אזרחית שהגיש שרון נגד המבקש לבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.א. 400/02, בפני סגן הנשיא י' יעקבי-שווילי), אשר נסתיימה (ביום 30.6.2003) בפסיקת פיצויים לטובת שרון, על-יסוד הרשעת המבקש בהליך הפלילי.
הבקשה לקיום משפט חוזר
6. המבקש הגיש (ביום 14.4.2003) ליועץ המשפטי לממשלה בקשה זו לקיום משפט חוזר. הבקשה הובאה לפני (ביום 7.8.2003) בצירוף חוות דעת של היועץ המשפטי. בבקשה טוען המבקש, כי בידיו ראיות שבכוחן לשנות את תוצאות המשפט לטובתו (סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984); וכי הרשעתו גרמה לו עיוות דין (סעיף 31(א)(4)). בבקשתו הוא מעלה טענות בדבר טעויות שנפלו בפסק הדין המרשיע של בית המשפט המחוזי. כך, טוען המבקש שלא הוגשו לבית המשפט כל הצילומים שתיעדו את זירת הארוע ואת המעורבים בו. הוא מתקומם על התעלמות בית המשפט מנתונים שהוצגו בפניו בעניינים שונים (כתמי הדם בזירה, אופן התנהגות המבקש לאחר הארוע). הוא טוען לטעויות של בית המשפט בהערכת העדויות ובהסקת המסקנות העולות מהן. הוא מביא שורה של טענות עובדתיות, הן חדשות והן שהוצגו כבר בערכאות הקודמות, מהן עולה כביכול כי שרון וחברתו תאמו את עדויותיהם והעידו שקר בבית המשפט. בנוסף מציג המבקש תמונות חדשות של "שחזור" שביצע בזירת הארוע, המלמדות אף הן, לטענתו, כי הרשעתו בטעות יסודה.
7. היועץ המשפטי לממשלה מתנגד לעריכת משפט חוזר. לדעתו, אין בטענות המבקש עילה לקיום משפט חוזר, מן העילות המנויות בחוק. כל הטענות שמציג המבקש בבקשתו נדונו ונדחו על-ידי בית המשפט המחוזי, בהכרעה שאושרה על-ידי בית המשפט העליון בשבתו בערעור. גם כל הצילומים, שנמנעו, כנטען, מעיני בית המשפט, הוגשו בפועל - חלקם עוד לבית המשפט החוזי, ויתרתם כראיות נוספות בערעור. היועץ המשפטי מציין, כי המבקש אינו טוען לקיום ראיות חדשות שלא היו בידיו בעת הערעור. לבסוף מבקש היועץ המשפטי לתת את הדעת אף לעונש הקל, יחסית, שנגזר על המבקש, נוכח מצבו המיוחד.
דיון
8. לאחר עיון בחומר שהונח בפני, השתכנעתי כי דין הבקשה להידחות. בפועל, המבקש חוזר על טענות שונות שהעלה בעבר הן בפני בית המשפט המחוזי, הן בפני בית המשפט העליון. טענות אלה נדונו לגופן, ונדחו. הן מכוונות - רובן ככולן - נגד ממצאים עובדתיים וקביעות בדבר מהימנות עדים, שנעשו בערכאות השונות. אלה הן למעשה טענות של ערעור. וידוע: בקשה למשפט חוזר אינה ערעור על הרשעה (מ"ח 8083/96 אשרם נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). כעולה מהמסמכים השונים, לא הוחסרה אף ראיה מעיני הערכאות שדנו בעניינו של המבקש (בפרט לאחר שהותרה הגשת התמונות הנוספות לערכאת הערעור); ובתמונות-הצבע שצורפו לבקשה אין כדי להוסיף דבר על שהוצג ונטען בפני הערכאות הקודמות.
9. המסקנה היא, שלא הוצגו ראיות או עובדות שבכוחן לשנות את תוצאות המשפט, ואין כל חשש של ממש כי נגרם למבקש עיוות דין בהרשעתו. התיק הפלילי בעניינו נדון בפני שתי ערכאות, והפרשה אף העסיקה ערכאות רבות נוספות בהליכי הקובלנה הפלילית והתביעה האזרחית. כל טענותיו של המבקש הן טענות חוזרות שהועלו כבר בעבר, והן אינן מראות עילה לקיומו של משפט חוזר. הבקשה נדחית.
ניתנה היום, י"א בתשרי התשס"ד (7.10.2003).
ה נ ש י א
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. /דז/