החלטה בתיק מ"ח 7122/04 - פסקדין

העובדות

1.        מבקשת 1, חברת עוואודה לבנין בע"מ (להלן: "החברה"), עסקה בין השנים 1994 עד 1996 בקבלנות בניין, ומבקש 2 שימש אותה עת כמנהלה הפעיל ואחד מבעלי מניותיה (להלן: "המבקש"). לבית משפט השלום בנצרת הוגשו שני כתבי אישום נגד המבקשים: באחד (ת"פ 4249/99) נטען, כי החברה באמצעות המבקש קיזזו תשומות על סמך חשבוניות פיקטיביות שלא שיקפו עסקאות-אמת. על פי גרסת המשיבה הסתכמו אותן עסקאות בסכום של כ- 2.1 מיליון ש"ח, שסכום המע"מ  בגינו הוא כ- 306 אלף ש"ח. בכתב אישום זה נטען עוד, כי המבקשים לא הגישו 14 דו"חות תקופתיים לשלטונות מע"מ. בגין כל אלה יוחסו להם עבירות לפי סעיף 117(ב)(4) ו-117(א)(6) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975, ולעניינו של המבקש הפנתה המשיבה גם לסעיף 119 לחוק. בכתב האישום השני (ת"פ  2695/00) יוחסו למבקשים עבירות של הכנה של פנקסים כוזבים במזיד ומתוך כוונה להתחמק ממס, עבירות על פי סעיפים 220(2)+(5)+224א' לפקודת מס הכנסה.

ההליכים בבתי משפט קמא

2.        המבקשים הודו במהלך משפטם בפני בית משפט השלום באי-הגשתם של דו"חות תקופתיים במועד, בעוד שביחס לחשבוניות שהוצאו על ידי החברה נטען, כי הן מייצגות עסקאות אשר בוצעו בפועל, ועל כן קיזוזן היה כדין. לעניין זה נאמר עוד, כי החשבוניות התקבלו מקבלני משנה אשר הזדהו בשמות קוטינה עאמר ו-אלחמוז יאסר.

           בית משפט השלום לא נתן אמון בגרסת המבקשים, וקבע כי הראיות מובילות למסקנה אחת ויחידה, ולפיה קיבל המבקש חשבוניות מפלוני ביודעו שאין מאחוריהן כל עסקה, במטרה להקטין את שיעורי המס בהם הוא חייב. בית המשפט הגיע למסקנה זו, בין היתר, בהסתמך על עדותם של קוטינה ואלחמוז. הראשון מסר כי בשנת 1993 הציע לו אחד, יאסר ארמין, לפנות לרשויות המס ולהירשם כקבלן כללי, ומשהאישור ניתן לו הוא הדפיס פנקסי חשבוניות, בהם עשה שימוש פעם אחת בלבד בקשר עם עסקה אותה ביצע עם חברה בשם "גלילי ירושלים". קוטינה הכחיש מכל וכול את הטענה לפיה מסר למבקשים חשבוניות כלשהן, וממילא גם את החשבוניות נושא כתב האישום. באשר לאלחמוז - הוא מסר כי משניסה את מזלו בעבודות בנייה ולא ראה ברכה בעמלו, פנו אליו שני אנשים אשר ביקשו (כהגדרתו) "לעבוד על השם שלו". נראה כי אלחמוז לא דחה את אותה הצעה, במיוחד לנוכח הבטחתם של השניים לשלם לו תשלום חודשי, אך גם אלחמוז העיד כי לא קיים קשרים עסקיים כלשהם עם המבקשים.

           אולם לא רק על עדותם של שני אלה התבססה הרשעת המבקשים, כי אם גם על עדותם של מי ששימשו כמנהלי עבודה בחברה, כרמי אלכסנדר וחכרוש חליל, אשר מסרו כי קבלני-משנה בשם קוטינה ואלחמוז אינם מוכרים להם כלל. יתרה מכך, מי ששימש כרואה החשבון של המבקש, סאהר עבאס, מסר כי במהלך עבודתו נתקל בשיקים אותם משכה החברה על שמו של המבקש, בעוד שעל הספח הופיע שמו של ספק.

           את עדותו של המבקש הגדיר בית המשפט כעדות שאינה ראויה לאמון, ואת מסקנתו נימק כך: "הנאשם נתן תשובות מתחמקות, תשובות שאינן מתיישבות עם ניסיון החיים וההיגיון. אין זה הגיוני שאדם יקבל 11 חשבוניות מקבלן משנה ... בסכומים של מאות אלפי שקלים, מבלי שיהיה לו כל פרט המאפשר ליצור קשר עם אותו אדם. אין זה הגיוני שאדם יקבל 5 חשבוניות מקבלן משנה ... ובנוסף לא יהיה מסוגל לתת כל פרט באשר לכתובתו או מספר הטלפון של אותו קבלן משנה". באשר לכוונה הפלילית, הוסיף בית המשפט ואמר: "הכוונה הזו נלמדת מדרך פעולתו המתוחכמת של הנאשם אשר עשה שימוש במספר רב של חשבוניות משך תקופה ארוכה, תוך שהוא עושה פעולות לטשטוש עקבות מעשיו האסורים. מי שפועל בדרך זו, מעיד על עצמו כי מתקיימת בו הכוונה הפלילית הנדרשת" (עמוד 11 להכרעת הדין).

           בעקבות כך, וחרף נסיבותיו האישיות של המבקש, בחר בית המשפט להעדיף את אינטרס הציבור המחייב החמרה בדינם של עברייני מס, ולפיכך, גזר על החברה קנס בסך 500,000 ש"ח, ועל המבקש 12 חודשי מאסר, 12 חודשי מאסר על-תנאי, וקנס בסך 100,000 ש"ח. 

3.        המבקשים ערערו על הרשעתם והעונש שהושת עליהם בפני בית המשפט המחוזי. בפסק דין ארוך ומנומק מנה בית המשפט את הראיות אשר שימשו בסיס להרשעת המבקשים, ומאלו הסיק כי המשיבה הוכיחה כדבעי את טענתה לפיה קיזזו המבקשים תשומות בגין חשבוניות שהוצאו שלא כדין. מנגד, נקבע כי "המבקש לא הצביע על ספק ולו בדל ראיה כדי חפותו", ולאור זאת הוחלט להותיר את ההרשעה על כנה. כך נהג בית המשפט גם בסוגיית העונש, אותו הוא מצא מאוזן וראוי.

בקשת רשות ערעור

4.      המבקשים אשר התקשו להשלים עם הרשעתם, עתרו לבית המשפט העליון לקבלתה של רשות ערעור (רע"פ 7863/04). הבקשה נדונה בפני כב' השופט מ' חשין אשר מצא כי אין היא מעלה שאלה משפטית או אחרת בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הספציפי של המבקשים, והמצדיקה דיון בערכאה שלישית. באשר לטענת המבקשים לפיה טעה בית המשפט המחוזי בכל הנוגע למידת ההוכחה הנדרשת לעניין היסוד הנפשי בעבירות לפי סעיפים 117 לחוק מע"מ ו-220 לפקודת מס הכנסה, והכוונה לקביעתו כי להוכחת "יסוד שלילי" בעבירה נדרשת מהמשיבה מידת הוכחה מופחתת, אמר השופט חשין:

"7.  אשר לטענה כי היסוד הנפשי של המבקש לא הוכח כדבעי: בית-משפט קמא קבע כי ענייננו בעבירות בעלות "יסוד שלילי", וכי כמות ההוכחה הנדרשת מן התביעה כדי להוכיח את היסוד השלילי שבעבירה הינה "זעירה למדי". וכך, משעמדה התביעה בחובת הראיה והנאשם לא הביא ראיות לסתור, עשויה אותה מידה "זעירה" של הוכחה לבסס עמידה בנטל השכנוע לגבי אותו יסוד. אלא שבית-המשפט לא דק פורתא בסווגו את כל העבירות בהן הורשעו המבקשים כעבירות המכילות "יסוד שלילי". כוונתו היתה, ככל הנראה, לכך שהמדוברבעבירות אשר העובדות לגביהן מצויות בידיעתם המיוחדת של המבקשים. אכן, בית-משפט קמא עירב מין-בשאינו-מינו, אלא שהמבקשים לא יצאו נפגעים מכך, שכן הדין לגבי שני סוגי העבירות - מבחינת עוצמת ההוכחה הנדרשת מן התביעה - חד הוא. הכללים הנוהגים בעניינן של עבירות אשר העובדות לגביהן מצויות בידיעתו של הנאשם זהים לכללים הנוהגים לגבי עבירות המכילות "יסוד שלילי". ראו: י' קדמי, על הראיות (חלק שלישי, דיונון, תשס"ד) 1495.

השופט חשין דחה שלוש טענות נוספות עליהן נסמכה הבקשה לרשות ערעור. האחת שלפיה התבססה הרשעתם של המבקשים על "תהיות" ולא עובדות מוכחות; השנייה, פגיעה בזכות הטיעון של המבקשים; ושלישית, מחדלים בהם לקתה החקירה. באשר לטענה הראשונה קבע השופט חשין כי בצדק קבע בית המשפט המחוזי שהרשעת המבקשים התבססת על ראיות מוצקות. באשר לפגיעה בזכות הטיעון נקבע, כי אין לה יסוד "שכן ניתן לראות בבירור כי יומם של המבקשים בבית המשפט ניתן גם ניתן להם" (סעיף 8 להחלטה). ובאשר למחדלים שנפלו, על פי הנטען, בחקירה, נאמר כי "חזקה על רשויות התביעה כי הפעילו שיקול דעתן כראוי, מה גם שלגופו של עניין עניינם של המבקשים נידון ונשקל כדבעי ולא נגרם להם כל עיוות דין".

הבקשה לקיומו של משפט חוזר

5.        המבקשים עותרים לקיומו של משפט חוזר מטעמים אלה: נפלו טעויות בפסקי הדין של בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום בכל הנוגע ליישום הדין; ההרשעה התבססה על השערות ותהיות ולא על עובדות מוכחות; מחדלים בחקירה; פגיעה בזכות הטיעון. המבקשים סבורים כי טעמים אלה מקימים חשש של ממש כי בהרשעתם נגרם להם עיוות דין, ובכך קמה להם העילה הקבועה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], השתמ"ד-1984 לקיומו של משפט חוזר.

           היועץ המשפטי לממשלה מתנגד לבקשה. הוא סבור כי היא מתבססת על טענות אשר נדונו לגופן בשתי ערכאות קודמות ונדחו, ולמעשה זהו ניסיון להביא את ההרשעה לבחינה בפני ערכאת ערעור נוספת. כן נטען, כי עיון בראיות אשר שימשו בסיס להרשעה מלמד, כי המבקשים ביצעו את העבירות המיוחסות להם מתוך כוונה פלילית מיוחדת, ומתוך מטרה להתחמק ממס.

דיון  

6.        השקפתו של היועץ המשפטי לממשלה מקובלת עלי במלואה. השגותיהם של המבקשים במישור העובדתי נבחנו פעמיים, לראשונה, בבית המשפט המחוזי, ובשנית, במסגרת ההחלטה בבקשה לרשות ערעור. גם הטענות במישור ה"כוונה הפלילית" זכו למענה מפיו של השופט חשין, כפי שניתנו תשובות לסוגיות האחרות עליהן ביססו המבקשים את בקשתם. בנסיבות אלו שוב אין ספק כי באצטלא של בקשה לקיומו של משפט חוזר, חותרים למעשה המבקשים לשוב ולערער על פסקי-הדין של הערכאות הקודמות, ואף על החלטתו של בית משפט זה בבקשה לרשות ערעור. לא לכך נועד ההליך הקבוע בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט, ובלשונו של המשנה לנשיא ש' לוין במ"ח 6731/96 עמוס ברנס נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4), 241 , 250:

"לדידי, חולש הדיבור "עיוות דין" בסעיף 31(א)(4) שאליו נלוות המלים 'חשש של ממש' על סעיף 31 כולו. דיבור זה לא התכוון להפוך את הליכי המשפט החוזר לערעור נוסף שבגדרו רשאי הנאשם לשכנע את בית המשפט להגיע לתוצאות הפוכות מהתוצאות אליהן הגיע במשפט הראשון על יסוד החומר שהיה לפניו, אלא הוא התיר לבית המשפט להתחשב בקיומן של נסיבות מיוחדות שהמחוקק לא יכול היה לחזותן מראש עת קבע את הנוסח המקורי של סעיף 31, והוא - כאשר קיים חשש של ממש שאיש חף מפשע הורשע. יש לחזור ולהדגיש: התיקון לא בקש לגרוע באופן עקרוני מעקרון הסופיות של פסק הדין, אלא לתת לנשיא, או לשופט המטפל בבקשה, כלי נוסף, מעין 'סעיף עוללות', המאפשר לו לעשות שימוש בשיקול דעתו ולהורות על משפט חוזר, כאשר הוכח לשביעות רצונו שנתקיימו הנסיבות הנדירות ויוצאות הדופן, המצדיקות את הדבר".