עניינה של החלטה זו הוא בקשה של מר מאיר שרייבר, אביו של המנוח עלי שרייבר ז"ל, למנות שופט חוקר כדי לחקור את נסיבות מות בנו. הבקשה הוגשה לאחר שהפרקליט הצבאי הראשי בצה"ל, המשיב 2, לא נענה לבקשת המבקש למנות שופט חוקר, על פי סעיף 298 א' לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955 (להלן: "חוק השיפוט הצבאי").
הרקע לבקשה
:
1. טוראי עלי שרייבר ז"ל, נולד בשנת 1980 והתגייס לצה"ל ביום 21.03.00. הוא מצא את מותו בבסיס ההדרכה להנדסה צבאית (להלן: "בהל"צ") ביום 03.08.00. המנוח נמצא ירוי בראשו בתוך תא שירותים בבסיס הצבאי.
2. ביום בו מצא המנוח את מותו, הוא אמור היה להיות תורן הגשה בחדר-האוכל משעות הצהריים עד שעות הערב. במהלך שעות התורנות נראה המנוח פעמיים במתחם המחלקה. בסביבות השעה 19:00 היה המנוח בשיחת מחלקה ובעיצומה, הוא קם ואמר שעליו לבצע תורנות מטבח. הוא עזב את מקום השיחה כשהוא נושא עמו את נשקו האישי. מאוחר יותר נראה המנוח שוב באזור המחלקה ומשנשאל על ידי סמל המחלקה - עומר, למעשיו, הוא השיב כי הוא מחפש את ארנקו.
3. בתום יום הפעילות ומשלא חזר המנוח למחלקה בתום התורנות, החלו מפקד המחלקה - סג"מ רונן וסמל המחלקה - עומר, בחיפושים אחריו. בשעה 22:00 לערך, נמצא המנוח בתא שירותים בקרבת מספרת הבסיס, כאשר התא נעול מבפנים. המנוח היה ירוי בראשו ובעת שמצאוהו, עדיין היה תלוי בין החיים למוות. שעון היה המנוח בגבו על דלת השירותים באופן שלא ניתן היה לפתוח את הדלת מבחוץ. נשקו האישי של המנוח נמצא לידו, כאשר הקנה כלפי מעלה והכת שקועה בתוך האסלה. ברובה הייתה מחסנית ריקה מכדורים ומחסנית נוספת מלאה נמצאה על מתקן הניאגרה של תא השירותים. נצרת הנשק הייתה במצב "בודדת".
4. לאחר מאמצים של החיילים שהגיעו למקום, הוצא המנוח מתא השירותים, כאשר הוא מחרחר וחובשים אשר הגיעו מיידית למקום, החלו לטפל בו ולבצע בו פעולות החייאה. למקום הגיעו שני רופאים אשר הצטרפו לפעולות ההחייאה, אך למרבה הצער, לא היה בידיהם להציל את המנוח ובשעה 22:40 נקבע מותו של עלי שרייבר ז"ל, על ידי אחד הרופאים שנכחו במקום.
חקירת המשטרה הצבאית
:
5. חקירת משטרה צבאית חוקרת (להלן: "מצ"ח") נפתחה מיידית ועדים רבים נחקרו, ביניהם מפקד המחלקה והסמל, החובשים והרופאים אשר טיפלו במנוח ואשר עשו ניסיונות להציל את חייו, חיילים ומפקדים אחרים בבסיס, בני משפחה וחברים של המנוח ועוד.
6. תמצית העדויות והראיות מצויה בחוות דעתה של פרקליטות פיקוד צפון מיום 22.02.01, אשר צורפה לבקשה. בטרם נתגבשה אותה חוות-דעת בוצעה כאמור, חקירת מצ"ח, נערך דו"ח ביניים ביום 04.08.00 על ידי החוקרים, נערך גם דו"ח סיכום חקירה מיום 15.10.00 על ידי חוקרי מצ"ח ואף בוצעו חקירות משלימות על פי דרישת פרקליטות פיקוד צפון מיום 01.11.00.
כאמור, חוות-דעת פרקליטות פיקוד צפון מפרטת את פעולות החקירה שבוצעו ואת העדויות שנגבו מן העדים הרבים שנחקרו. בחוות-הדעת מפורטות נסיבות מציאתו של המנוח, עדויות בדבר התנהגות המנוח ביום בו מצא את מותו, עדויות בדבר הפעולות שבוצעו על ידי חיילים, חובשים ורופאים להצלת חייו של המנוח, עדויות בדבר הרקע האישי, המשפחתי והחברתי של המנוח, בדבר נסיבות גיוסו לצבא, שירותו הצבאי ועוד. כן נגבו עדויות בדבר האווירה בפלוגתו של המנוח ובבסיס בו שרת, לרבות באשר למקרה התאבדות של חייל אחר, אשר אירע כשבוע לפני מותו של עלי ז"ל.
7. בפרק המסקנות של חוות-הדעת של פרקליטת פיקוד צפון נרשם, כי "מחומר החקירה לא עולה כל מסקנה חד-משמעית באשר לירי שגרם למותו של המנוח, האם מדובר בירי עצמי, או שמא בידי אחר, או תאונת נשק. אולם ניתוח החומר מעלה, כי האפשרות המסתברת ביותר היא הראשונה, דהיינו, ירי עצמי . . . ". בפרק המסקנות מפורטות הסיבות שהביאו את פרקליטות פיקוד צפון לאותה המסקנה, ובעיקרן הן האופן בו היה מצוי המנוח בתא השירותים, הצורה בה היה מונח הנשק, העובדה שבמנוח נמצא פתח כניסה של קליע בסנטר ופתח יציאה במצח וכי הירי היה מטווח מגע, העובדה שלא נמצאו סימני מאבק. האפשרות של תאונת ירי נשללה בשל מצב נצרת הנשק ובשל העדויות בתיק, לפיהן המנוח מעולם לא שיחק בנשקו וכי היה אדם אחראי וזהיר באופיו. נשקו של המנוח, כך נרשם שם, היה תקין וגם בזאת יש כדי לשלול אפשרות של תאונת ירי. כן נלקחה בחשבון, בתהליך גיבוש המסקנה האמורה, העובדה שהמנוח פנה לתורנות המטבח כאשר הוא נושא את הנשק עמו, למרות שאין הדבר נהוג.
8. לפי האמור בפרק המסקנות האמור, האפשרות לכך שהמנוח שם קץ לחייו נסמכת לא רק על הממצאים בזירת האירוע, אלא גם על ממצאים מסוימים אשר יש בהם כדי לחזק מסקנה זו: על פי עדויות שנגבו, היה המנוח עצוב, משנענש בריתוק למשך חופשת סוף-שבוע (עונש שבוטל אך את דבר הביטול לא הספיקו המפקדים להביא לידיעת המנוח), אחד מחבריו של המנוח העיד, כי במהלך הקורס בו השתתף המנוח בעת שמצא את מותו, הפך המנוח לשקט ופעיל פחות; מפקד המחלקה העיד, כי במהלך השבוע שקדם למותו, היה המנוח שפוף מעט ולא מרוכז וכי יום לפני מותו ראה את המנוח מהלך בבסיס ללא סיבה. משפנה אליו מפקד המחלקה, הביע בפניו המנוח את התלבטותו באשר להמשך שירותו כחייל קרבי, על מנת שיימנע ממעשה מטופש, כדבריו, כמעשה אשר ביצע החייל שהתאבד שבוע קודם לכן. על פי אותה עדות, המנוח העלה ביוזמתו את האפשרות להיפגש עם קצין בריאות נפש (קב"ן); ביום מותו סרב המנוח לפקודה לרוץ לחדר-האוכל, סירוב שלא היה אופייני לו; במהלך הטירונות התבטא המנוח בפני מפקדו ואמר כי אינו מוצא משמעות לחיים וכי הוא חי רק למען הוריו; המנוח, אשר היה שומר מצוות, עבר להיות חילוני, וזאת למרות שהוריו דתיים ולמרות שלפני הצבא הוא למד בישיבה; המורל בפלוגתו של המנוח היה שפוף בשל המשמעת הנוקשה בזמן הקורס, שהושוותה למשמעת של טירונות; התאבדותו של החייל שבוע קודם לכן ומכתב ההתאבדות שהיה זמין לחיילי פלוגתו של המנוח, אף אלה תרמו למצב-הרוח השפוף.
9. יחד עם זאת נאמר בפרק המסקנות של חוות-הדעת, כי קיימות בחומר הראיות עדויות אשר מכרסמות באפשרות האמורה, כי המנוח שם קץ לחייו: מרבית העדים לא הבחינו בשינויים חריגים בהתנהגותו של המנוח ולא בסימני מצוקה; המנוח תואר כאדם שמח וחברותי; המנוח התבטא באופן שלילי באשר לאירוע ההתאבדות שהתרחש שבוע קודם לכן ואף העיר כי הוא רואה בהתאבדות מעשה טיפשי שלעולם לא יעשה; המנוח אמר לילדה נכה שבה טיפל, כי החיים הם ערך עליון ולאחותו הוא הסביר, כי התאבדות היא פיתרון סופי לבעיה זמנית; המנוח התבטא באשר לעתידו וביקש ממפקדו סוף-שבוע כדי לראות את אחייניתו, שרק נולדה; המנוח אף שוחח עם חברו על האפשרות לצאת לקורס קצינים.
10. בסיכום הדברים נרשם בחוות-הדעת, כי האפשרות שהמדובר הוא בירי עצמי סבירה יותר משתי האפשרויות האחרות של תאונת נשק או ירי בידי אדם אחר, וזאת לאור הממצאים בזירת האירוע, אם כי נרשם שם שחומר החקירה אינו מאפשר להגיע למסקנה נחרצת יותר. בשולי הדברים נרשם שם, כי אין להוציא מכלל אפשרות כי המקרה הטראגי אשר אירע שבוע קודם למותו של המנוח, היווה זרז להתאבדותו של המנוח. כן נרשם שם, כי החשד כי הטיפול הרפואי במנוח היה רשלני נשלל בחוות-דעתו של ראש ענף טראומה במפקדת קצין רפואה ראשי, אשר קבע כי למרבה הצער, מותו של המנוח בעקבות הירי היה בלתי נמנע.
11. לאור כל זאת, הורה פרקליט פיקוד צפון על סגירת תיק מצ"ח ללא נקיטת הליכים משפטיים.
הבקשה וטענות הצדדים
:
12. בין המבקש לבין מפקדת הפרקליט הצבאי הראשי התקיימה התכתבות ענפה, אשר עניינה שאלות, תהיות, ובקשות לקבלת אינפורמציה ומסמכים מצדו של המבקש. המבקש היה סבור וסבור גם היום, כי חקירת מצ"ח באשר לנסיבות מותו של בנו לא הייתה חקירה ראויה. לטענתו, עובר להגשת הבקשה שבפניי וגם לאחריה, נותרו נושאים רבים אשר לא נחקרו על ידי מצ"ח עד תום ונושאים אחרים אשר לא נחקרו כלל. בהקשר לנושאים אלו הייתה ההתכתבות האמורה, אשר בעקבותיה קיבל המבקש חלק מן התשובות שביקש, אולם לטענתו, לא די היה בכך ולכן פנה וביקש ביולי 2004 מראש אכ"א ומן הפרקליט הצבאי הראשי דאז, כי תושלם החקירה וכי ימונה שופט חוקר על מנת לחקור סיבת מותו של המנוח. תגובתה של התובעת הצבאית הראשית דאז הייתה, כי אין מקום למנות שופט חוקר על פי חוק השיפוט הצבאי, שכן המינוי נעשה במקרים שבהם חקירת מצ"ח אינו יכולה להגיע למיצוי האמת. לטענתה, לא יהיה במינוי שופט חוקר לחקירת סיבות המוות כדי להוסיף על הממצאים שנאספו בחקירת המשטרה הצבאית.
13. בבקשתו מפרט המבקש את השאלות והתהיות אשר נותרו לאחר חקירת שלטונות הצבא, ועיקרן כדלקמן:
· למנוח לא היה רקע אשר היה בו כדי להצביע על כוונה אובדנית, אלא נהפוך הוא - התבטאויותיו היו כנגד מעשה שכזה.