החלטה בתיק הפ 1119/00 - פסקדין

עניינה של הבקשה:

בפני בקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט, במסגרתה מתבקש בית המשפט לכוף על המשיבים 1-3 בקנס ו/או במאסר, לציית לפסק הדין אשר ניתן בתיק שבכותרת ביום 11.7.04.

העובדות הצריכות לעניין:

ההליכים אשר הובילו להגשת התובענה:

• עניינה של התובענה שבכותרת בקבלת רישיון עסק להפעלת "זום אירועים בנמל" בנמל תל האביב הישן (להלן: " העסק"), אשר בבעלות המבקשת.

ביום 15.4.97 נחתם חוזה הרשאה (להלן: " החוזה") בין המבקשת לבין חברת "אוצר מפעלי ים בע"מ" (להלן: " החברה"), שעניינו מתן הרשאה למבקשת להקים ולהפעיל מיזם עסקי בשטח הנכס, לתקופה של 7 שנים. החברה הינה עירונית-ממשלתית ויש בה דירקטורים מטעם העירייה.ו

לאחר החתימה על החוזה, החלה המבקשת בפעולות שונות, כדי שתזכה לקבל רישיון לעסק.

בשנת 1998 הגישה המבקשת למשיבה 3, בקשה לרישיון העסק לגבי המבנה הסגור בלבד בעסק.

בפועל נראה כי העסק פעל למרות שלא ניתן לו רישיון, וביום 24.9.98 ציווה בית המשפט לעניינים מקומיים על הפסקת העיסוק בעסק.ב

בפגישה שהתקיימה ביום 5.10.99 אצל מנהל המשיבה 3, נאמר למבקשת כי עליה להגיש בקשה לרישיון עסק, אשר תכלול גם את השטח הפתוח בעסק. בעקבות זאת הגישה המבקשת בקשה לרישיון לגבי כלל שטח העסק, כולל השטח הפתוח, תוך השקעת כספים בעסק.

בנוסף הגישה המבקשת בקשה לשימוש חורג, לצורך רישוי העסק, ואכן ביום 1.12.99 החליטה המשיבה 2 להתיר למבקשת שימוש חורג בעסק לשנתיים, בכפוף לאישור פיקוח על בנייה ובכפוף להתנגדויות כלשהן.נ

ביום 26.1.00 החליטה המשיבה 2 לאשר את ההיתר לשימוש חורג שניתן לעסק, לתקופה של שנתיים עד ליום 31.12.01 (להלן: " ההיתר לשימוש חורג"), לאחר שביום 11.1.00 החליטה לאשר שימושים של דיסקוטקים גם מחוץ למבנים בתחום הנמל.ב

על החלטה זו של המשיבה 2 הוגש ערר למליאת הועדה המקומית, שהחזירה את הנושא למשיבה 2אשר החליטה ביום 31.5.00, כי מעתה והלאה לא תותר הפעלה של דיסקוטקים פתוחים בנמל ת"א, זאת בניגוד למדיניות שנקבעה אך מספר חודשים קודם לכן.

הליכים לאחר הגשת התובענה ופסק-הדין מיום 11.7.04:

ביום 3.7.00 הגישה המבקשת תובענה על דרך המרצת פתיחה, במסגרתה ביקשה מבית המשפט להורות לעירייה להנפיק לה רישיון עסק ללא דיחוי.

בינתיים, החליטה המשיבה 2, ביום 17.2.02, לאשר למבקשת שימוש חורג לאולם שמחות ודיסקוטק בתנאי טיפול אקוסטי מתאים, מניעת השמעת מוסיקה בשטחים הפתוחים  והריסת כל הבניה הבלתי חוקית.

השימוש החורג, אשר אושר בהחלטה מיום 17.2.02 היה לשנה אחת, ולקראת סופה הוארך תוקפו ל-5 שנים, כפי שביקשה המבקשת, אלא שלהארכת התוקף הוספו שני תנאים שנויים במחלוקת: האחד- החובה לקבל את הסכמת בעלי הקרקע (מינהל מקרקעי ישראל), כמתחייב מדרישות חוק התכנון והבנייה. השני- קבלת אישור מינהל התעופה האזרחי, עקב קירבת מקום העסק הפתוח לנמל תעופה שדה-דב.

בפסק-הדין מיום 11.7.04 קבעתי, בין היתר, כי שני התנאים הנוספים, הינם תנאים 'מיוחדים' שרק המבקשת 'זכתה' בהם.

בינתיים, סירבה המשיבה 1 להעניק למבקשת היתר משתי סיבות. ראשית, בשל מטרד רעש שגורם העסק, ושנית, בשל העובדה שהתוכניות שהגישה לה המבקשת לא תאמו למצב העסק בפועל.