החלטה בתיק המ"ש 5637-07-12 - פסקדין

לפני בקשת המבקש לפי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב -1982, (להלן: "חסד"פ") העותר להאריך לו המועד להישפט על דו"ח  - הודעת תשלום קנס מס': 23103168490 שעניינה - אי ציות לאור אדום ברמזור.

לאחר עיון בבקשה, בתגובת המשיבה ולאחר שמיעת המבקש, אשר הגיש תצהיר בתמיכה לבקשתו, ולאחר עיון במוצגים, ושמיעת טענות הצדדים, הגעתי למסקנות כדלקמן:

1.         המבקש קיבל לידיו את הדו"ח מייד לאחר ביצוע העבירה, ועל פ י סעיף 229 (א) לחסד"פ, היה צריך להודיע על בקשתו להישפט תוך 90 יום מיום קבלת הדו"ח, כפי שהונחה לעשות זאת גם על פי הרשום בגוף הדו"ח.

2.         המבקש לא הודיע במועד על בקשתו להישפט, אלא בחר לפנות אל מנהל העבודה בחברת דן, שעל נהגיה הוא נמנה, שיטפל בביטול הדו"ח. התיק נקבע לשמיעת עדותו של אותו מנהל, שכן - אין לפני כל תיעוד לפניה כזו, ואין לפני כל תיעוד המצביע על סוג הטיפול ותוצאותיו מנהל עבודה.

המבקש רק העיד כפי שהוא העיד בתצהירו, שמידי פעם התעניין בגורל הטיפול, אך אין לו תיעוד על נושא זה, וסיכם באומרו שסה"כ "מנהל העבודה נתבקש לעשות לו טובה".

3.         המבקש קיבל הודעת כפל קנס כטענת בא כוחו בסעיף 7 לבקשה, ורק אז גילה לראשונה שהנושא לא טופל.

4.         על פי אישור התצהיר, רק בתאריך 8.8.11, המבקש פנה אל ב"כ וביקש שירותיו להגשת הבקשה הנוכחית, אולם רק בתאריך 20.12.11, נשלחה לראשונה בקשת ב"כ המבקש להארכת המועד, אולם היא נדחתה במכתב המשיבה מיום 29.1.12, וזאת לנוכח האיחור בהגשתה.

5.         בקשת המבקש להארכת המועד הוגשה רק בתאריך 18.7.12, ללא כל הסבר לאיחור או לשיהוי הרב שחל במועדים השונים שצויינו לעיל.  עדותו לפני, כי ראה לעצמו חובה להתרות ברשות המוסמכת לתיקון משך מופעים ברמזור בו נעברה העבירה, ולכן חל העיכוב בכל פניותיו, ולכן חל גם העיכוב בפניה לביטול אינה סיבה או צידוק לחלוף הזמן הרב מיום ביצוע העבירה ועד מסירת הנושא לטיפולו של עו"ד ומעבר לכך  -  להגשת בקשת בא כוחו אל המשיבה שנענתה בסירוב כאמור.

6.         אזרח המקבל לידיו דו"ח מסוג הנדון לפני, שבו אזכור המועדים הרלוונטיים לנסיבות לפני, חייב לפעול על פיהם בהיותם סדרי דין מיוחדים, כאמור ב- ע.פ. 7038/05, מפי כב' השופט העליון יוסף אלון.

7.         העברת הדו"ח לטיפולו של אחר, היא מעשה שנעשה ביוזמת המבקש, והוא נושא אישית בתוצאות טיפול זה, לזכות ולחובה ומטעם זה  - העברה למנהל העבודה אינה משמשת צידוק לאיחור. יתר על כך, על המבקש היתה חובה לברר אצל אותו מנהל עבודה בטווח 90 הימים למתן הודעה על הרצון להישפט, מה עלה בגורל טיפולו של אותו מנהל עבודה.

            אם לא די בכך, המבקש היה בתקופה הרלוונטית מתנדב במשמר האזרחי, תחת פיקוחו של קצין משטרה וכעדותו ועל פי מוצג מ/1 מהיום, ידע היטב מה הפרוצדורה ומה הזכויות והחובות שהיו לו בנושא הדו"ח הנדון.

8.         טענת המבקש כי לא ביצע עבירה המיוחסת לו בדו"ח אלא רק כניסה לצומת באור צהוב, חייבה אותו להגיש מיידית את בקשתו להישפט ולא בקשה לביטול דו"ח באמצעות אחרים. טענתו כי עקב היותו מתנדב בשירות המשטרה, לא היה לו נעים להתעמת עימה - אינה טעם מיוחד המצדיק הארכת המועד.

9.         עם חלוף המועדים לפי סעיף 229(א) לחסד"פ רואים במבקש כמי שהורשע על ידי ביהמ"ש ונגזר דינו לתשלום הקנס בדו"ח.

10.        בקשת המבקש להארכת המועד מהווה בפועל בקשה לביטול אותה "הרשעה" ולגביה חלים כללי סעיף 130(ח) ובמידת הצורך גם (ט) לחסד"פ. לפי סעיף קטן ח', כדי לבטל ההרשעה, על המבקש היה לעמוד בשני תנאים והם:

            א.         הגשת הבקשה תוך 30 יום מתום 90 הימים מיום ביצוע העבירה.

או

            ב.         מתן הסבר המניח את הדעת לאיחור הרב עד להגשתה בבית המשפט.

המבקש לא עמד באף אחד משני התנאים, שכן אין בהסברו שמסר לאחרים את הטיפול בדו"ח, בטרם הגיע לעו"ד כדי להוות צידוק או הסבר סביר לאיחור.

ג.          מתן הסבר מנומק כי ייגרם לו עיוות דין אם "ההרשעה"  לא תבוטל. הטענה כי לא ביצע העבירה המיוחסת לו בדו"ח, אינה נימוק מיוחד וגם עצם הודאתו בדו" כי נכנס באור צהוב, אינה מבססת עיוות דין.