החלטה בתיק ה"פ 6401/07 - פסקדין

1.      לפניי שתי המרצות פתיחה הכרוכות האחת ברעותה. המרצת הפתיחה הראשונה - ה"פ 6145/07 - הוגשה על-ידי האחים יוסף, אברהם ויצחק כדורי. במסגרתה מתבקש בית המשפט ליתן צו, המצהיר כי הם קיימו באופן מלא את פסק הבורר שניתן ביום 22.11.1996, בהליך הבוררות שנערך בינם לבין נעים כליף גולן. עוד מתבקש בית המשפט לקבוע, כי משקוים פסק הבורר במלואו, בטלים כל השעבודים והביטחונות השונים שניתנו במהלך הליכי הבוררות הנ"ל, וכן, כי על כל הגורמים הרלוונטיים לחתום על כל מסמך שיידרש ולבצע כל פעולה שתידרש לצורך ביטול הבטוחות ומחיקת רישומיהן.

המרצת הפתיחה השנייה - ה"פ 6401/07 - הוגשה על-ידי נעים כליף גולן (להלן: " המבקש") ובה מתבקש בית המשפט להורות על מינוי בורר חליף מכוח הוראת סעיף 12 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות"), לאחר שהבורר בפניו התנהלו הליכי הבוררות בין הצדדים, נפטר. תפקידו של הבורר יהיה לדון ולפסוק בכל התביעות התלויות ועומדות בין המבקש לבין האחים יוסף, אברהם ויצחק כדורי (להלן: " המשיבים"), ואשר טרם נדונו על-ידי הבורר המנוח הרב שמואל כהן ז"ל.

2.      בדיון במעמד הצדדים, שהתקיים בפניי ביום 5.3.08, הוסכם כי אוכל לתת את החלטתי בה"פ 6401/07 על יסוד הבקשה ותגובת המשיבים אליה. כמו כן, הוסכם כי לצורך החלטה זו, אוכל לעיין במסמכים אליהם הפנה המבקש, והמצויים בתשובתו לה"פ 6145/07. עוד הוסכם, כי ההחלטה בה"פ 6401/07 מתבקשת כהחלטה ראשונה, שכן אם יוחלט כי דין הסכסוך בין הצדדים להמשיך ולהתברר בפני בורר חליף, ממילא אין המבוקש בה"פ 6145/07 יכול להתברר בפני בית המשפט.

תמצית העובדות הרלוואנטיות

3.      קצרה היריעה מהכיל את מסכת ההתדיינויות המסועפת והמורכבת הנוגעת לסכסוך שנתגלע בין המבקש לבין המשיבים. לפיכך, אביא בתמצית את עיקרי הדברים הרלוואנטיים להכרעה בענייננו.

4.      המבקש הוא גיסם של המשיבים, בעלה של אחותם המנוחה. בינו לבין המשיבים הייתה בעבר שותפות עסקית. נתגלעו ביניהם סכסוכים שלא אפשרו עוד את קיום השותפות, ובשנת 1975 החליטו המבקש והמשיבים למסור את ההכרעה בסוגיית חלוקת נכסי השותפות לבורר, הרב אליעזר שפירא. בשטר הבוררות הוסמך הבורר בלשון זו:

"אנו החתומים מטה... מוסרים בזה את בירור כל הסכסוכים שבינינו בעניין חלוקת הזכויות והשותפות בינינו, להרה"ג רבי אליעזר שפירא שליט"א, מירושלים, אשר יוכל לדון ולהוציא פסק, בין לדין ובין לפשר, הן חלקי או זמני והן גמור ומוחלט ובלי כל הגבלת זמן והבורר יהיה פטור מלהיזקק לדיני ראיות ופרוצדורות". (נספח א לבקשה בה"פ 6401/07).

5.      כעבור כשנתיים, בשנת 1977, פנו המשיבים בהמרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בירושלים, במסגרתה ביקשו להעביר את הרב שפירא מתפקידו בשל חריגה מסמכותו. במהלך הדיון הגיעו הצדדים לכלל הסכמה, כי הרב שפירא יועבר מתפקידו וכי הרב שמואל כהן המנוח ימונה כבורר תחתיו (להלן: " הבורר").   

6.      ביום 16.3.1988 הרחיבו הצדדים את סמכויות הבורר. בתוספת לשטר הבוררות חתמו הצדדים על הסכמה על גבי מכתב לבורר, לפיה הבורר "רשאי להתייעץ בלא נוכחות הצדדים עם מומחה בעניני מיסים (עו"ד, רו"ח או יועץ מס) בכל שאלת מיסוי שתמצא לנכון בקשר לבוררות הנדונה". עוד הוסכם, כי:

" סמכותו של  הבורר לא תפקע לאחר מתן פסקי הבורר ולא יחול על הבורר העקרון של 'גמר המלאכה', אלא היא תימשך והוא יהיה מוסמך גם לדון ולפסוק בכל עניין של פירוש פסקיו, ביצועם, השלמתם ובכל עניין שיתעורר עקב פסקי הבורר, וכן יהיה הבורר רשאי לדחות מזמן לזמן את ההכרעה בכל עניין שימצא לנכון לאחר מתן פסקי הבורר או איזה מהם. מכתב זה נחשב כחלק בלתי נפרד משטרי הבוררין"(נספח ב לבקשה הנ"ל).

7.      כשנה וחצי לאחר הרחבת סמכותו של הבורר, בתאריך 20.11.89, נתן הבורר את פסקו (להלן: " הפסק הראשון"), בגדרו חייב את המשיבים להעביר למבקש נכסי מקרקעין, ציוד, מניות ו-660,000 דולר (בשקלים). כן קבע הבורר מנגנון של הצמדה ודמי-גביה בגין פיגור בתשלומים בשיעור של חמישה אחוז לכל תקופת פיגור של 15 יום שלאחרי יום הפירעון, ועד התשלום בפועל.

8.      המשיבים פנו לבית-המשפט המחוזי בירושלים בבקשה לביטול הפסק הראשון. בקשה זו נדחתה בפסק-דין שניתן ביום 2.8.1990, מפי כב' השופט י' בזק (המ' (י-ם) 1237/89). משדחה את הבקשה לביטול פסק הבורר, אישר כב' השופט בזק את הפסק. בקשת רשות ערעור מטעם המשיבים על פסק דין זה נדחתה על-ידי בית המשפט העליון (רע"א 4230/90).

9.      בכך לא באה אל קיצה מסכת ההתדיינויות בין הצדדים, והם המשיכו להתדיין בפני הבורר במחלוקות הנוגעות לביצוע הפסק הראשון. המשיבים טענו שקיימו את הפסק הראשון במלואו ואילו המבקש טען להד"ם.

10.  הרחבה נוספת של שטר הבוררות נעשתה בהסכם חתום על ידי הצדדים, מיום 20.2.1994, ובה נקבע כי הבורר יהיה:

"רשאי לצורך מתן פסק דינו להשתמש גם בידיעותיו האישיות, כולל בענייני שומות והערכות, וכן להתייעץ בכל שאלה עם כל מומחה או בעל מקצוע וכן לעשות בעצמו בירורים בכל עניין עם כל אדם או גוף. כן רשאי הבורר, לפי שיקול דעתו, לדרוש או להתיר הבאת ראיה או ראיות בכל שאלה שיחליט עליה, ובכל שלב (אף במהלך הסיכומים או אחריהם ואף במהלך הכנת פסק דינו)"(נספח ג לבקשה הנ"ל).

11.  פסק נוסף ניתן על ידי הבורר ביום 22.11.1996. פסק זה כונה על-ידו "פסק-בוררות סופי" (להלן: " הפסק השני"). בפסק זה הכריע הבורר, בין היתר, במחלוקת בין הצדדים באשר לשיטת חישוב דמי-הגביה. כמו כן, קבע הבורר בפסק זה, כי יפויי הכוח הבלתי חוזרים, ומסמכי ערובה אחרים שהופקדו בידיו לצורך ביצוע הפסק הראשון, ימשיכו להיות מוחזקים בידיו כערובה לביצוע התשלומים והחיובים של הפסק הסופי, "ורק בגמר כל התשלומים והחיובים האלו, זכאים הנתבעים לבקש החזרתם מהבורר"   (נספח א לבקשה בה"פ 6145/07).

12.  בתאריך 15.12.1996, הוא המועד האחרון לפרעון התשלום הראשון על פי הפסק השני, פנו המשיבים לבית משפט זה בבקשה למתן צו זמני המצהיר, כי עם הפקדת שיק בנקאי בסכום של 900,000$ בקופת בית המשפט, קיימו המשיבים את הפסק ולפיכך לא ניתן יהיה לחייבם עוד בתשלום דמי גביה ולא ניתן יהיה לפתוח נגדם בהליכי הוצאה לפועל. בית המשפט (כב' השופטת י' הכט, בהמ' 8334/96 מיום 31.12.96), דחה בקשה זו, מן הטעם שלבורר ניתנו סמכויות נרחבות, ולפיכך נראה כי קלושים הסיכויים שהפסק יבוטל על ידי בית המשפט, וכי בנסיבות אלה אין זה מן הראוי לעקר את זכותו של המבקש להצמדה ולדמי גביה בדין פיגורים. על החלטה זו לא הגישו המשיבים בקשת רשות לערער, והיא הפכה חלוטה.

13.  במקביל, פנו המשיבים לבית המשפט בהמרצת פתיחה ה"פ 677/96, בבקשה לבטל את הפסק השני שניתן על-ידי הבורר. במסגרת הליך זה, פנו המשיבים לבית המשפט, בבש"א 2602/97, בבקשה שבית המשפט יורה לבורר לשחרר את הערבויות שניתנו לו. הנימוק שעליו ביססו את בקשתם היה שהפסק הראשון, מ- 1989, בוצע במלואו, וכי הם זקוקים לנכסים המשועבדים לשם ביצוע הפסק מ- 1996. בית המשפט (כב' השופטת מ' שידלובסקי-אור) דחה את הבקשה, וקבע כי מלבד זאת שלא הוכח כי המשיבים זקוקים לנכסים אלה דווקא לשם ביצוע התשלומים, הרי שלנוכח ההסכמה הרחבה שבין הצדדים באשר לסמכויות הבורר, "יש לפנות לבורר בבקשה למחוק את הערות האזהרה והמשכנתאות, שכן הבורר, לאחר שנים כה רבות של התדיינויות, הוא הבקי בפרטי החיובים שהוטלו על המבקשים ואם חיובים אלה נפרעו, ולפיכך ניתן להסיר את הערות האזהרה והמשכנתאות, כולן או חלקן" (נספח ב' לתשובת המבקש בה"פ 6145/07). גם על החלטה זו לא הוגשה בקשה למתן רשות לערער, ואף היא הפכה חלוטה.

14.  ואכן, בעקבות ההחלטה בבש"א 2602/97, פנו המשיבים לבורר בבקשה להחזרת הערבויות, בטענה כי פרעו את כל החיובים שהוטלו עליהם במסגרת הליך הבוררות. הוחלפו ביניהם כתבי טענות בעניין זה, ובהחלטה מיום 17.2.98 הורה הבורר לצדדים להגיש סיכומים בכתב בסוגיה האמורה. בתאריך 22.3.98 הודיעו המשיבים כי אין בדעתם להגיש כתב טענות כלשהו, שכן הם פנו לבית המשפט לקבלת צו מניעה ולהעברת הבורר מתפקידו, ועד שלא יחליט בית המשפט בבקשות אלה לא יוגשו כתבי טענות מטעמם (נספחים ח2 ו-ט לתשובת המבקש בה"פ 6145/07). סופו של דבר הגישו המשיבים כתב הגנה בפני הבורר (נספח יא לתשובת המבקש לה"פ 6145/07), ונטען בו כי הם עמדו בכל חיוביהם, וכי על כן על הבורר להורות על שחרור מלוא הערבויות. אלא שהבקשה לשחרור הערבויות לא נדונה על ידי הבורר עד עצם היום הזה, שכן, כעולה מהתנהלותם של המשיבים, הם היו מעוניינים במיצוי ההליכים בבית המשפט, הן בנוגע לביטול הפסק השני והן בבקשה נוספת שהגישו, להעברת הבורר מתפקידו. גם לאחר שנכזבה תוחלתם ובית המשפט דחה את בקשותיהם השונות, לא חזרו המשיבים אל הבורר בבקשה כי ישוב להידרש לבקשתם להחזרת הערבויות, שהייתה תלויה ועומדת בפניו.

15.  כאמור, עוד בטרם ניתנה החלטה בבקשה לביטול פסק הבורר השני (ה"פ 677/96), פנו המשיבים לבית-המשפט המחוזי בבקשה להעברת הרב כהן ז"ל מתפקידו כבורר. המשיבים טענו בבקשה האמורה כי הבורר סיים את תפקידו; כי אין הוא יכול להמשיך ולדון בתביעות הצדדים בעוד מתנהל הליך לביטול הפסק; ובנוסף, כי הוא גילה משוא-פנים והמשיבים איבדו את האמון בו. בהחלטה שניתנה ביום 29.4.1998, מפי כב' השופט מ' רביד (המ' 3168/98, בה"פ 243/98) נקבע, כי אין יסוד לטענה בדבר משוא פנים. עוד נקבע, כי הבוררות, על-פי הגדרתה בתוספת לשטר הבוררות, לא הושלמה, כי הבורר היה מוסמך להמשיך ולדון בתביעות נוספות וכי כל עוד לא קוים הפסק השני מוסמך הוא להמשיך ולדון במחלוקות שיתעוררו בין הצדדים, ובכלל אלה שאלת שחרור הערבויות. בהקשר זה הדגיש כב' השופט רביד כי הבורר לא העלה את שאלת שחרור הערבויות מיוזמתו, אלא נענה לבקשה לדון בעניין זה לפי בקשת המשיבים, אשר פנו אליו לאחר שבקשתם לבית המשפט המחוזי (בש"א 2602/97), נדחתה. המשיבים פנו בבקשת רשות ערעור על החלטתו של כב' השופט רביד לבית-המשפט העליון, ובתאריך 1.7.1998 דחתה כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן את הבקשה (רע"א 3431/98).