החלטה בתיק ה"פ 55428-10-12 - פסקדין

1.         בפני בקשת הנתבע - קיבוץ דפנה שהינו אגודה שיתופית(להלן גם: "הקיבוץ"), להורות על מחיקת התביעה או על עיכוב הליכים והעברת התביעה לבוררות וזאת מחמת חובת בוררות ואי מיצוי הליכים בין הצדדים.

            המדובר בתביעה לפסק דין הצהרתי על פיו הגרלת הדירות כפי שנקבעה אצל הנתבע, במסגרת הליך שיוך דירות המתבצע אצלו, ואופן חלוקת הדירות למורישים כמפורט בתביעה, אינה ברת תוקף מחמת היותה נוגדת את תקנון הקיבוץ ולנוכח העדר שקיפות ההליך.

            התובע תבע כי ביהמ"ש יורה לנתבע לערוך הגרלה ו/או חלוקה חדשה עפ"י תנאי התקנון ובשקיפות.

2.         לטענת הנתבע, בהתאם לסעיף 113ג' לתקנון האגודה, נקבעה דרך לישוב סכסוך מהסוג דנן הקשור לשיוך הדירות לחברים ו/או נובע ממנו, ע"פ החלטת האסיפה מיום 7.3.05 בעניין ישוב מחלוקות בתהליך שיוך הדירות בקיבוץ.

            בהתאם להחלטת הקיבוץ - מיום 7.3.05, נקבע בסעיף 13 לכללי השיוך, מנגנון ליישוב סכסוכים הנוגעים להליך השיוך (למעט בעניין אופן חישוב וותק) באופן המפורט:

            א.         דיון בפני 3 מחברי צוות שיוך הדיור - "צוות ישוב מחלוקות".

ב.         זכות ערעור על החלטת צוות ישוב מחלוקות בפני הרכב רחב של צוות שיוך הדירות.

ג.          זכות לחבר להעביר הנושא לגישור חיצוני תוך 30 ימים.

ד.         במידה והגישור לא צלח - הכרעת צוות בוררים חיצוני שימונו ויוסמכו ע"י רשם האגודות השיתופיות בהתאם לסעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות.

            לטענת הנתבע, בהתאם לסעיף 13.13 לכללי השיוך, המדובר בהסכם בוררות לפי חוק הבוררות התשכ"ח -1968 (להלן: "חוק הבוררות")

            לפיכך נטען, כי התובע לא מיצה את ההליכים וכי סביר כי כבר בשלב א' של בירור הסכסוך (אילו היה פונה לבירור הסכסוך בדרך שנקבעה), היה מקבל את המידע, לגביו נטען בכתב התביעה כי "אינו שקוף".

            לטענת הנתבע, מעבר לפרסום דעתו בעלון מידע, לא פנה התובע לקיבוץ והגיש את התביעה ללא כל התראה מוקדמת.

3.         התובע התנגד לבקשה וטען כי הנתבע לא הצביע על כך שהיה נכון לעשות את הדרוש לקיום הבוררות כנדרש בסעיף 5 לחוק הבוררות.

            לטענת התובע, פנה אל הנהלת הנתבע עשרות פעמים בדבר השגותיו על הליך שיוך הדירות ואולם בתגובה מעולם לא הוצגה בפנינו האפשרות ליישב את הסכסוך בבוררות. התובע טען לפיכך כי הנתבע לא הציג כל ראיה פוזיטיבית ביחס לנכונותו להעביר את הדיון לבוררות.

            התובע הפנה לשתי תיקים אזרחיים נוספים אשר יש בהם, לטענתו, כדי להצביע על אי נכונות הנתבע לקיום בוררויות: ת"א 4328-12-10, הליך בו התנגד הנתבע להעברת הסכסוך לבוררות. וכן ת"א 48205-01-12 תביעה אשר הוגשה על ידי התובע כנגד הנתבע והיא לא ביקשה להעביר את ההליך לבוררות.

            בנוסף טען התובע, כי במקרה דנן קיים טעם מיוחד כאמור בסעיף 5(ג) לחוק הבוררות על פיו ראוי שהמחלוקת לא תידון בבוררות.

            לטענת התובע, המחלוקת ביחס לפעילות הנתבע אשר נעשית, לטענת התובע, תוך ביצוע מעשי קיפוח ובניגוד לתקנון, הינה עניין חוקתי, בעלת אופי עקרוני וציבורי, אשר ראוי כי לא תידון בבוררות. התובע הוסיף, כי מדובר בסכסוך אשר הכרעה בו תשפיע על ציבור רחב של אנשים, ולפיכך ראוי שתינתן ע"י ביהמ"ש ולא במסגרת בוררות.

4.         בתשובה לתגובת התובע, הפנה הנתבע להלכה שנקבעה במסגרת ת"א 31117-05-11 בן ענת נ' קיבוץ בית גוברין אגודה שיתופית חקלאית. לטענת הנתבע בהתאם להלכה שנפסקה שם (ואשר אושרה, משנדחתה ע"י ביה"מ העליון בקשת רשות ערעור על אותה החלטה) ומאחר שמדובר בהסכם בוררות נפרד ביחס להליך שיוך הדירות ולא בבקשה לעיכוב הליכים, מכוח סעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות(כמו במקרים נשוא הפסיקה אליה הפנה התובע), אין לקבל את הטענה כי קיימת הצדקה שלא להורות על עיכוב ההליכים.

            לעניין מוכנותו להעברת הסכסוך לבוררות שב וטען הנתבע כי התובע לא המציא כל ראיה לדרישה מטעמו בכתב, או בע"פ, בעניינים נשוא הליך זה ומעולם לא פנה לנתבע בדרישה לחזור בו, או לשנות החלטותיו. לטענת הנתבע, משלא יכול היה "לנחש" כי לתובע סכסוך עמו בעניין, הרי העלה את  נכונותו לקיים את הבוררות בהזדמנות הראשונה שניתנה לו- מיד לאחר הגשת התביעה, עת הגיש בקשה להעברת ההליך לבוררות.