החלטה בתיק ה"פ 50798-01-12 - פסקדין

עניינה של התביעה הינו מתן פסק דין הצהרתי שיורה למשיבים להימנע מהליכי גביה מינהלים נגד המבקשים ע"פ פקודת המסים או מכוח סעיף 8 לחוק ההסדרים במשק המדינה לשם גבית חוב ארנונה המוטל על מקרקעין שבבעלותם (להלן:"המקרקעין").

הטענה העיקרית שבבסיס התובענה הינה כי התובעת 1 הינה חברה אשר מנהלת השכרת המבנים שהוקמו על  המקרקעין שבבעלות תובעים 2 - 3 וכי בפועל המשיבים בחרו לחייב את החברה ובעלי הקרקע באופן אישי בחובות המוטלים על המבנים, זאת כאשר המבנים מושכרים והם בחזקה בלעדית של השוכרים.

מדובר בחובות שהוטלו החל משנת 1999 והלאה.

התובעים פעלו, במשך הזמן שחלף ועד להגשת התביעה ע"י סדרה של מכתבים ופגישות עם גורמים מהעירייה, לביטול חוב הארנונה והטלתו על השוכרים אולם  הצדדים לא הצליחו להגיע לעמק השווה ומכאן התביעה.

זאת ועוד, מאחר והחוב שהוטל היה כללי ולא הבחין בין מבנה למשנהו התובעים פנו לעירייה לשם הבדלת הנכסים ושיוך החובות לפי כל נכס בנפרד.

מכתבי הדרישות של העירייה נשלחו כדרישה מכוח פקודת המסים לחייב את בעלי המניות של התובעת בהיות התובעת הפסיקה פעילותה.

התובעים טוענים כי העירייה מנועה מלנקוט הליכים מינהלים נגד חוב השנוי המחלוקת ומשהחוב אינו חלוט הדרך לגביה הינה הדרך הרגילה.

דיון והכרעה:

סמכות שיפוט בענייני ארנונה:

ההסדר הראשון מצוי בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן - חוק הערר). חוק זה קובע שלוש עילות אשר לגביהן מסלול התקיפה הייחודי הוא: השגה למנהל הארנונה, ערר על החלטת המנהל לוועדת ערר, וערעור מינהלי על החלטת הוועדה לבית המשפט לעניינים מנהליים. עילות אלה הן טעות בהודעת התשלום לגבי: האזור בו מצוי הנכס, סוג הנכס, גודלו, השימוש בו, או ראיית הנישום כבעל שליטה בחברה פרטית המחזיקה בנכס לצורך עסקיה (סעיפים-קטנים 3(א)(1), 3(א)(2) ו-3(א)(4) לחוק הערר). כן קבועה בחוק הערר עילה אחת - טעות בקביעה לעניין החזקת הנישום בנכס - אשר לגביה דרך התקיפה של ההשגה למנהל הערר (וממנו לוועדת הערר ולבית המשפט לעניינים מנהליים) מוקנית לנישום במקביל לאפשרות הפתוחה בפניו להעלות את טענת אי-החזקתו בנכס " בכל הליך משפטי, ברשות בית  המשפט" (סעיף-קטן 3(ג) לחוק הערר המתייחס לעילת התקיפה לפי סעיף-קטן 3(א)(3) בלבד).

החיקוק השני המסדיר את סוגיית הסמכות בתחום הארנונה הוא חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000. סעיף-קטן 5(1) לחוק זה מצווה כי " עתירה נגד החלטה של רשות בענין המנוי בתוספת הראשונה" תידון בפני בית המשפט לעניינים מינהליים; ופרט 1 לתוספת הראשונה של החוק מונה " עניני ארנונה לפי כל דין, למעט החלטות שר הפנים, שר האוצר או שניהם יחד", כבאים בכלל העניינים אשר לגביהם התקיפה הישירה נעשית בדרך של עתירה מינהלית.

תקיפה עקיפה ותקיפה ישירה:

התוצאה המתקבלת מכוחן של הוראות אלו היא זו: ככלל, מי שנדרש לשלם ארנונה לרשות מקומית ומבקש לעשות דרישה זו כ"חרב" כלפי הרשות (תקיפה ישירה) מחויב לעתור נגד הודעת התשלום לבית המשפט לעניינים מנהליים. לעומת זאת, אם הרשות המקומית הגישה נגד הנישום תביעה לתשלום הארנונה לבית המשפט (האזרחי) המוסמך, או אז יכול הנישום להתגונן נגד התביעה בטענה כי הודעת התשלום אינה חוקית (תקיפה עקיפה), ובמקרה כזה חוקיות הדרישה תוכל להתברר גם בבית המשפט האזרחי.

החריגים לכלל זה:

תקיפת הודעת התשלום באחת מן העילות שלפי סעיפים-קטנים 3(א)(1), 3(א)(2) ו-3(א)(4) לחוק הערר. להוציא מקרים חריגים, ניתן לעשות בעילות אלה שימוש רק בדרך של תקיפה ישירה הנעשית על ידי השגה למנהל הארנונה, ערר לוועדת הערר וערעור מינהלי לבית המשפט לעניינים מנהליים. 769, 772-773; רע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481, 492-493, 499, 501;

החריג השני נוגע לעילת התקיפה שלפי סעיף-קטן 3(א)(3) לחוק הערר, לאמור: אי-החזקתו של הנישום בנכס במועד הרלוונטי. 

הסעד הנדרש בתיק זה וענייני ארנונה;

הלכה פסוקה היא כי מבחן הסעד הוא הקובע בשאלת הסמכות העניינית. הפסיקה מבחינה בין מקרים בהם מתבקש סעד של הצהרה, או קביעה כי אין תוקף להחלטה שקיבלה הרשות המנהלית, אשר בהם הסמכות נתונה לבימ"ש לעניינים מנהליים, לבין מקרים בהם מתבקש סעד כספי או השבת כספים אשר בהם נתונה הסמכות לביהמ"ש האזרחי, בימ"ש השלום או ביהמ"ש המחוזי, בהתחשב בסכום התביעה (רע"א 3879/05 עירית חדרה נ' חג'ג' אמריקה ישראל בע"מ (פורסם בנבו, 12.7.05)). כך נקבע ברע"א 11224/04 המועצה המקומית פרדסיה נ' בלונדר פ"ד נט(5) 473 (להלן: פרשת פרדסיה"), כי הסמכות ליתן סעד של הצהרה, כי תשלום היטל פיתוח והיטל ביוב הינו בטל, נתונה לבימ"ש לעניינים מנהליים.

ראה גם רע"א 6590/05 עיריית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ (לא פורסם 19.9.2005)) שקבע כי באופן עקרוני כאשר אדם מעוניין בסעד הצהרתי, של ביטול או שינוי החלטה אשר נתקבלה על ידי רשות מנהלית עליו להגיש עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים.