החלטה בתיק דנג"ץ 247/04 - פסקדין

           עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון, ולפיו חויבה המדינה להקצות תוספת תקציבית הולמת לשילובם של ילדים בעלי צרכים מיוחדים במסגרות החינוך הרגילות, בשנת הלימודים השוטפת, וכן - לאחר גיבושו של הסדר מלא וממצה המבוסס על קריטריונים ראויים - גם משנת הלימודים הבאה ואילך. בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני.

2.        המחלוקת שניטשה בין בעלי הדין נסבה על פרשנותו של חוק חינוך מיוחד, תשמ"ח-1988, ככל שהוא נוגע למימון שילובם במוסדות החינוך הרגילים - להבדיל ממוסדות החינוך המיוחד - של ילדים בעלי צרכים מיוחדים, שלגביהם נקבע כי מסגרת החינוך המתאימה להם היא המסגרת הרגילה. פסק-הדין נשוא העתירה ניתן בהמשך לפסק-דינו של בית-המשפט (מיום 14.8.02) בבג"ץ 2599/00 יתד - עמותת הורים לילדי תסמונת דאון נ' משרד החינוך, פ"ד נו(5) 834 (להלן: פרשת יתד). בפרשת יתד טענה המדינה, כי הגם שהיא מכירה בחשיבות השילוב האמור ואף מקצה מיוזמתה למימושו משאבים ניכרים, הרי שהיקף המימון ומספר הילדים המשולבים שייהנו ממנו נתונים לשיקול-דעתה ואינם יכולים להיגזר מחובה כלשהי המוטלת עליה בחוק חינוך מיוחד, כנוסחו באותה עת. זאת, להבדיל מחובתה הבלתי-שנויה במחלוקת, שכבר אז הייתה קבועה במפורש בחוק, לממן את חינוכם של כל הילדים שנמצאו זכאים ללמוד במוסדות החינוך המיוחד. עמדתה זו של המדינה נדחתה בפרשת יתד, על דעת שלושת שופטי ההרכב. השופטת דורנר, שכתבה את פסק-הדין העיקרי, קבעה (בעמ' 847):

אמנם, סעיף 7 לחוק, הדן בחינוך מיוחד במסגרת מוסד חינוכי רגיל, אינו קובע במפורש כי חינוך זה ימומן על ^-ידי המדינה, כפי שנקבע בסעיף 3 באשר לחינוך מיוחד במוסדות ובכיתות נפרדים, עם זאת לנוכח הזכויות לחינוך ולשוויון, המשפט הבינלאומי והתכלית הפרטיקולרית של החוק, כפי שפורטו לעיל, המסקנה המתבקשת היא כי חובת המימון על ^-ידי המדינה חלה גם על הסיוע הדרוש לילד בעל צרכים מיוחדים ששולב במוסד חינוכי רגיל.

להלן הוסיפה השופטת דורנר וקבעה, כי על המדינה לממש בדרך שוויונית את זכותם של כלל הילדים בעלי הצרכים המיוחדים לחינוך, ומבחינה אופראטיווית פסקה (בעמ' 849):

אני מציעה אפוא לקבל את העתירה במובן זה שיוצהר כי המדינה אינה מקיימת את חובתה על ^-פי החוק למתן חינוך מיוחד חינם לילדים שהושמו במוסדות החינוך הרגילים, כי עליה להיערך במהירות האפשרית לקיום דרישות החוק, וכי עליה לקיים דרישות אלה, כמפורט בפסק ^-הדין, לכל המאוחר במסגרת ההכנה של הצעת התקציב של השנה הבאה [2003] והחל משנת התקציב הבאה - הכול במגבלה הקבועה בסעיף 7(ה) לחוק.

לפסק-דינה של השופטת דורנר הצטרפו השופט אור והשופט לוי. השופט אור אף הוסיף מספר הערות, בהן התייחס, בין היתר, למשמעותו של סעיף 7(ה) לחוק, כנוסחו באותה עת, וכך אמר (בעמ' 856):

המשמעות התקציבית הכרוכה בביצוע החוק לא נסתרה מעיני המחוקק. סעיף 7(ה) בחוק עוסק בבעיה זו וקובע מנגנון של "תקציב מתרחב" לטובת החינוך המיוחד. סעיף זה קובע כך:

"[]שר [החינוך], בהסכמת שר האוצר, יקבע לכל שנת לימודים את התקציב להרחבת מספר הזכאים לחינוך מיוחד; []שר [החינוך] יקבע לכל ועדת השמה את מספר הזכאים שהיא רשאית לאשר בכל שנת לימודים, על פי כללים שיבטיחו שסך עלות החינוך המיוחד לכל הזכאים החדשים לא יעלה על התקציב שייקבע כאמור לאותה שנה".

קיומו של מנגנון "התקציב המתרחב" מצביע על בעיה ממשית הניצבת לפתחם של העוסקים בחינוך המיוחד: כמות המשאבים הקיימת העומדת לרשותם אינה מאפשרת מתן חינוך מיוחד כנדרש לכל הילדים בעלי הצרכים המיוחדים. לכן נדרשים השרים הנזכרים בסעיף לקבוע מדי שנה את מספר הזכאים לחינוך מיוחד. עתה יהא על השרים לכלול במנגנון "התקציב המתרחב" האמור אף את הילדים המשולבים, וזאת, כאמור בפסק ^-דינה של חברתי השופטת דורנר, כבר משנת התקציב הבאה. עניין זה מצדיק ומחייב, כמובן, שהגורמים האחראים לכך ידאגו להקצאה של משאבים נוספים למסגרת החינוך המיוחד.

3.        ביום 13.11.02, זמן קצר לאחר שניתן פסק-הדין בפרשת יתד, תוקן חוק חינוך מיוחד (במסגרת תיקון מס' 7 לחוק) והוסף לו פרק מיוחד (פרק ד'1), בו הסדיר המחוקק את נושא שילובם של ילדים בעלי צרכים מיוחדים במסגרות החינוך הרגילות. תחילת תוקפו של התיקון נקבעה לשנת הלימודים תשס"ד. את נוסח הסעיפים 20ב ו-20ג, שנוספו לחוק במסגרת התיקון, אביא כלשונם:

במסגרת התיקון לחוק עודכנה גם הרישא של סעיף 7(ה), וכיום היא קובעת לאמור:

השר, בהסכמת שר האוצר, יקבע לכל שנת לימודים את התקציב להרחבת מספר הזכאים לחינוך מיוחד ולתוספת הוראה ולימוד וכן לשירותים מיוחדים לפי פרק ד'1; ... [ההדגש הוסף - א' מ'].

מהוראות החוק במתכונתו המתוקנת עולה, כי המחוקק קיבל למעשה את העמדה שהביע בית-המשפט בפרשת יתד, במובן זה שהוטלה על המדינה חובה מפורשת לממן גם את חינוכם של הילדים המשולבים. כן עיגן המחוקק בחוק את פרשנותו של השופט אור לסעיף 7(ה) בנוסחו הקודם, שלפיה מנגנון "התקציב המתרחב" הקבוע בסעיף חל גם על הילדים בעלי הצרכים המיוחדים הזקוקים לשילוב במסגרות הרגילות, ולא רק על אלה הזקוקים לחינוך במוסדות המיוחדים. אלא שבין המדינה ולבין המשיבים שלפנינו - הורים לילדים הזקוקים לשילוב וחברי כנסת שקידמו את קבלתו של תיקון מס' 7 לחוק - נותרה מחלוקת בדבר אופן יישומם, הלכה למעשה, של הוראות בית-המשפט בפסק-דין יתד ושל התיקון לחוק.