החלטה בתיק דנ"א 3455/05 - פסקדין

           עתירה לדיון נוסף בפסק הדין שברע"א 9488/02 שחר נ' עטיה (טרם פורסם).

2.           המשיבים שכרו את שירותיו של העותר להובלת טרקטור שבבעלותם ממקום למקום. לבקשת המשיבים הוביל העותר את הטרקטור במנוע פועל, וכתוצאה מכך ניצת הטרקטור ועלה באש. המשיבים תבעו מן העותר פיצוי עבור הנזק שגרמה השריפה, בטוענם כי העותר היה קבלן שנשכר להובלת הטרקטור, וככזה חלה עליו אחריותו של שומר שכר. העותר לא כפר באחריותו המושגית כקבלן וכשומר, אך לטענתו אין הוא חב בנזק שנגרם הואיל ופעל על-פי הוראות המשיבים. בית-משפט השלום קיבל את תביעתם של המשיבים וחייב את העותר לפצותם בסכום של 101,000 ש"ח. העותר ערער לבית-המשפט המחוזי, וזה קיבל את הערעור בקובעו כי העותר אינו חב בנזק שנגרם למשיבים שכן פעל על-פי הוראותיהם.

3.           המשיבים הגישו לבית-המשפט העליון בקשת רשות לערער, זו נדונה כערעור, ודעותיהם של השופטים נחלקו. כל חברי המותב הסכימו אמנם כי העותר, בהיותו קבלן ושומר שכר, חב חבות (מושגית) לנזק שנגרם לטרקטור, אלא שנחלקו הדעות בשאלת חבותו לנזק שנגרם הלכה למעשה למשיבים. השופט טירקל, והשופט לוי עימו, סברו כי חרף העובדה שפעל על-פי הוראות המשיבים, נושא העותר בחבות חלקית. טעם הדבר: העותר ידע - למיצער היה עליו לדעת - כי הסעת הטרקטור במנוע פועל מהווה מעשה פסול העלול לגרום נזק, ובכך הפך עצמו שותף לדבר עבירה ומכאן שאחראי הוא לנזק שנגרם. השופטים טירקל ולוי הוסיפו עוד, כל אחד מהם, טעמים משל עצמם. כך הוסיף השופט טירקל, בין השאר, כי הסכמתו של העותר לפעול בניגוד לחוק הפכה את החוזה בין הצדדים לחוזה פסול שהעותר מנוע מהסתמך עליו. השופט לוי סבר כי אין לראות במשיבים כמי שהסתכנו מרצון, שכן לא הוכח שהעותר הבהיר להם את מלוא הסיכון שהם נושאים בו. בנסיבות אלו, ובשים לב לעובדות המקרה, סברו שני השופטים כי יש לחלק את האחריות לנזק בין בעלי הדין שווה בשווה, וכי על העותר לפצות את המשיבים במחצית סכום הנזק שנפסק בבית-משפט השלום.

           הנשיא ברק, בדעת מיעוט, חלק על עמדה זו. לדעתו, משפעל העותר לפי הוראות המשיבים, נשללת אחריותו לנזק מכל-וכל. העותר נשא אמנם באחריות (מושגית) לטרקטור שהופקד ברשותו, ואולם משפעל בהתאם לתנאי השמירה שהורו אותו המשיבים - הם הבעלים של הטרקטור - אין הוא נושא באחריות לנזקים שנגרמו לו. אמת, העותר התרשל בכך שנעתר לדרישותיהם הפסולות של המשיבים, אלא שרשלנות זו אינה שוללת את אחריות המשיבים למעשיהם, ונפקותה היא כלפי צדדים שלישיים שעלולים היו להיפגע מן המעשים האסורים.

4.           לא נחה דעתו של העותר מפסק הדין, ובקשתו לפני היא כי הפרשה תמשיך ותעסיק את הערכאות השיפוטיות שידונו בה ברביעית, זו הפעם במתכונת של דיון נוסף בפסק דינו של בית-המשפט העליון. לטענתו, דעת הרוב משמיעה פגיעה קשה בעקרון חופש החוזים ובזכותם של צדדים לעצב את תנאי החוזה ביניהם, וכן משמיעה היא פגיעה בזכות הקניין, וביתר דיוק: בזכותו של אדם (במקרה זה: המשיבים) לסכן את רכושו הפרטי ולשאת בנזק שייגרם כתוצאה מסיכון זה. העותר מוסיף וטוען כי נפסקה בו בפסק הדין הלכה חדשה בעניינו של סעיף 4 לחוק השומרים, תשכ"ז-1967 (חוק השומרים), הקובע כי שומר אינו אחראי לנזק שנגרם לפי תנאי השמירה, למעט רשלנות.

5.           ביקשנו את תגובת המשיבים לעתירה, ולמרבה הצער ובשל אירועים מעציבים שאירעו נתעכבה הגשת התגובה זמן רב. לסוף הוגשה תגובתם מפורטת של המשיבים,  ובה מתנגדים הם מכל-וכל לעתירה. לטענתם, בית-המשפט - רוב ומיעוט - לא פסק כל הלכה חדשה, לא בעניינו של חוק השומרים אף לא בעניינו של משפט החוזים, וממילא אין מקום לקיים דיון רביעי במספר בפרשה. 

6.           קראתי את פסק הדין, את העתירה, את תגובת המשיבים, ולאחר שנתתי דעתי לכל אלה באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. הדיון הנוסף הליך חריג ונדיר בו, וכהוראת סעיף 30 לחוק בתי המשפט, תשמ"ד-1984, תנאי לקיומו הוא שבית-המשפט פסק הלכה חדשה ומיוחדת, הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או הלכה שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה יש לדעת בית-המשפט מקום לדיון נוסף בה. לא כל חידוש הילכתי די בו כדי להצדיק סטייה מן הכלל הרגיל שלפיו פוסק בית-המשפט העליון בשלושה ופסיקתו היא סוף פסוק. נדרשת הלכה מיוחדת וחריגה שיש בה כדי לשנות באורח מהותי נורמות ששררו עובר להלכות שנדונו והוכרעו בפסק הדין. ראו והשוו: דנ"א 4813/04 מקדונלד נ' אלוניאל בע"מ (טרם פורסם); דנ"א 3113/03 א.מ. חניות נ' עיריית ירושלים (טרם פורסם); דנ"א 5771/02 מאיר עשור נ' "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (לא פורסם); דנ"פ 983/02 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 385, 395; דנ"פ 4274/94 לורנס נ' מדינת ישראל (לא פורסם); דנ"פ 64/98 הלדשטיין נ' מדינת ישראל (לא פורסם);

7.           אשר לענייננו שלנו, לא מצאתי כי נפסקה בו בפסק הדין הלכה כדוגמת אותן הלכות מיוחדות שראוי לקיים בהן דיון נוסף. אמת, בית-המשפט נדרש לראשונה למערכת עובדות דוגמת מערכת העובדות שנדונה בפסק הדין, אלא שהכרעתו באותה מערכת עובדות סמכה עצמה על הוראות החוק, על הילכות עבר ועל עובדות המקרה, ואין בה חידוש שיצדיק כי יקוים בה דיון נוסף. אפשר יש בה בהכרעתו של בית-המשפט מן החידוש, ברם לא נמצא לי כי חידוש זה הוא מאותם חידושים הראויים  כי יוסיפו וידושו בהם עוד ועוד. נזכור כי קצר המצע מהשתרע, וכי אם נורה על קיומו של דיון נוסף בכל חידוש שבית-המשפט העליון מחדשו מה יהא על כל אותם אלפי-אלפים של מקרים המגיעים לפיתחנו מדי שנה?

8.           סוף דבר: אני דוחה את העתירה. העותר ישלם למשיבים שכר טרחת עורך דינם בסך 20,000 ש"ח.

היום, ח' בתשרי תשס"ו (11.10.2005).

המישנה לנשיא

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: