אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> החלטה בתיק בשא 7607/04

החלטה בתיק בשא 7607/04

תאריך פרסום : 13/08/2007 | גרסת הדפסה
בש"א
בית המשפט המחוזי ירושלים
7607-04
07/02/2005
בפני השופט:
ר' כרמל

- נגד -
התובע:
1. גרוסמן גולדה
2. אלכסנדר פוגל
3. שלמה טייכמן

הנתבע:
1. נ.ל. קל-גל (1991) בע"מ
2. גרשון קרויזר
3. ליפא גלובינסקי
4. דוברוביצר ראובן

החלטה

1.         המבקשים עותרים לצו מניעה אשר יורה למשיבים להימנע מלעשות כל פעולה משפטית בקשר עם זכויות המבקשת 1, ביחידות 1 ו- 2 המהוות חלק מנכס אותו רכשה המבקשת, בנאמנות, הידוע כחלקות 41 ו- 42 בגוש 30087 הנמצא ברח' ראשית חכמה 25, ירושלים.  (להלן: "החלקות").

            כפי שיובהר ויתברר להלן, המדובר בקשר משפטי סבוך אשר נוצר בין הצדדים ותחילתו לפני כ- 10 שנים. קשר זה עבר תהפוכות, הליכים משפטיים, לא תמיד קיימת התאמה בין הצדדים להליכים ולבין הצדדים לבקשה זו, ומעורב בקשר רב צדדי זה גורם נוסף, בנק לאומי לישראל בע"מ, אשר איננו צד להליך זה. לפיכך, אין מנוס מלפרט את האירועים רבי התהפוכות והמשמעות, כמו גם טיעוני הצדדים, באופן שתוצג התמונה הצריכה לעניין במלואה.

2.         המבקשת 1 רכשה את חלקות המקרקעין הנ"ל בנאמנות, לצורך בניית שמונה דירות ומכירתן. לשם מימונה של העסקה קיבלה המבקשת 1 אשראי מבנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הבנק"). האשראי הובטח, בין היתר, באמצעות רישום משכנתא על הנכס.

3.         כפי שעולה מההסכמים שצורפו לבקשה, התקשר המבקש מס' 3, בשנת 1993, בהסכם, עם אחד בשם מרדכי קרוייזר (ובערבות אחיו, המשיב מס' 2) למטרת בניית הנכס ע"י קרוייזר. המשיב מס' 4 הנו עו"ד אשר קיבל במועדים הרלבנטיים יפויי כח בלתי חוזרים מהמבקשת ומהנהנים, עבורם רכשה המבקשת את הנכס בנאמנות, ובאשר לנטען אליו תבוא התייחסות בהמשך.

4.         לאחר שהמיזם אותו יזמה  המבקשת נקלע לקשיים, בוטל הסכם הבניה, ובשנת 1995 נחתם בנוגע עם הנכס, בין המבקש מס' 2 ולבין המשיב מס' 2, הסכם חדש (כלומר: אין זהות בין הצדדים להסכם זה ולבין הצדדים להסכם הבנייה הנזכר לעיל אף שמדובר באותו נכס). במסגרת ההסכם החדש רכש המשיב 2, למעשה, את הזכויות בנכס, זאת כנגד תשלום חובה של המבקשת 1 לבנק לאומי, ותשלום סך נוסף של 500,000$.

5.         מוסיפים המבקשים וטוענים כי המשיבים לא פרעו את החוב שהיה רשום אצל בנק לאומי לחובת המבקשת, ולפיכך הגיש הבנק, בשנת 1998, תביעה כנגד המבקשת והערבים לה. אולם, מאחר שהמשיבה 1, כך לטענת המבקשים, שבה והתחייבה כי תשא בכל התחייבויותיה כלפי בנק לאומי, הסכימו המבקשים לחזור בהם מבקשת הרשות להגן שהוגשה מטעמם באותו הליך. ואכן, בהודעה מוסכמת שבאה מטעם הצדדים באותו הליך (נספח ד' לבקשה) בקשו הנתבעים לחזור בהם מבקשתם למתן רשות להגן (נספח ה' לבקשה), והוסכם כי אם בתוך כשלושה חודשים (עד ליום 1.9.98), לא ישולם מלוא סכום התביעה - ינתן פס"ד כמבוקש. החוב אכן לא שולם, וביום 14.9.98 ניתן פס"ד בהתאם, בת.א 1297/98 בבית המשפט המחוזי בירושלים, נספח ח' לבקשה.

6.         המבקשים טוענים, בהקשר זה, כי אף שהזכויות בנכס היו רשומות בשם המבקשת, התייחס הבנק למשיבה 1 כאל הבעלים, ונוצרו הסכמות על יסוד הנחה זו. לראיה, מפנים המבקשים למכתב הבנק מיום 23.11.98 המופנה למשיבה 1 (נספח ט' לבקשה). מכתב זה נושא כותרת: "מכתב כוונות" ונאמר בו, בין היתר, כי המשיבה 1 העלתה הצעה לפיה החוב אותו חבים המבקשים ע"פ פסק הדין שניתן כנגד המבקשים, כאמור בסעיף 5 להחלטה זו, יסולק ע"י המשיבה 1 בהתאם ללוח התשלומים המפורט בו, כאשר סך של 1,140,000 ש" כבר שולם, ובניכוי סך של 100,000$, סכום אותו יגבה הבנק מהמבקשת וערביה. עוד נאמר באותו מכתב כי אם עד ליום 23.2.99 ירשם הבית הבנוי בנכס כבית משותף, והמבקשת תעביר הזכויות ע"ש המשיבה 1, כי אז, לצורך ביצוע חלק מהתשלומים, יעניק הבנק למשיבה 1 הלוואה בסך 1,100,00$ ובלבד שההלוואה תובטח ע"י רישום משכנתא שתרשם על שתי הדירות שבקומה התחתונה בנכס, ושתי הקומות העליונות בנכס ישוחררו מהמשכנתא שהייתה קיימת באותה עת. כלומר, ניתן ללמוד ממכתב זה על קשר בלתי אמצעי בין בנק לאומי ולבין המשיבה 1, באשר לסילוק חובם של המבקשים לבנק לאומי, ע"י ובאמצעות המשיבה 1.

7.         המשיבה 1, כך נטען, לא סילקה את החוב. מנגד, הבנק התיר למשיבה זו להשכיר לצדדים שלישיים יחידות בנכס (תמורת דמי שכירות גבוהים) ובכל אותה העת חובה של המבקשת לבנק הלך ותפח. לאחר שננקטו הליכי  גביית חוב כנגד המבקשת בקשר עם נכסים אחרים, הגיעו הצדדים בהליך שבת"א 3529/01 הם המבקש מס' 3 ואח', כתובעים, ובנק לאומי, כנתבע, להסדר, לפיו, כנגד תשלום סך של 280,000 $ ישוחררו שתי הדירות משעבודן לטובת הבנק. דהיינו, כך גורסים המבקשים, הבנק נקט בהליכים כנגד הערבים של המבקשת ובמסגרת זו גבה כספים, ומנגד, חובה של המבקשת גדל עקב העיכוב במימוש המשכנתא. הבנק, כך נטען, במסגרת שיתוף הפעולה עם המשיבה 1, העמיס על כתפיה של המבקשת 1 ושל ערביה חובות אשר הפכו להיות חובות של המשיבה 1. (ראה הפירוט בסעיף 20 ואילך לבקשה).

8.         בשנת 2000 התמנה לנכס כונס נכסים, (עו"ד בר הלל), לבקשת הבנק, זאת לשם מכירת דירות בנכס. הכונס, כך נטען, לא קיים החלטות מסוימות של ראש ההוצאה לפועל, נרשמה משכנתא על יחידות 3 ו- 4 בנכס לטובת בנק אחר, לאחר ששוחררה המשכנתא שהייתה רשומה על יחידות אלה לטובת בנק לאומי, כאשר המשכנתא שנרשמה הנה  לביטחון הלוואה ע"ס 8,800,000 ש"ח. בכך רואים המבקשים משום תרמית המאפשרת אף הרמת מסך, מה עוד, שנעשה לשם כך שימוש שלא כדין ביפויי הכח, כאשר המשיב 4 טען שמדובר ביפויי כח בלתי חוזרים ועל כן ניתן, לדעתו, לעשות בהם שימוש, על אף התנגדות המבקשים.

9.         בהמשך, מפרטים המבקשים שורת פעולות אשר היה בהן, לטענתם, משום שיתוף פעולה בין המשיבה 1 ולבין הבנק, כאשר ביום 12.2.01 נחתם הסכם בין הבנק לבין המשיבה 1, לפיו מתחייבת המשיבה 1 לשלם לבנק את כל חובות המבקשת והערבים, הכל כפי שנפסק בפסק הדין בת.א 1297/98 הנזכר לעיל. בהתאם להסכם זה היה על הבנק לשחרר את השעבוד הרובץ על הנכס תמורת תשלום סך של 1,500,000$ (ר' ההסכם, נספח כ' לבקשה) כאשר המשיבים 2 ו- 3 הם ערבים באותו הסכם להתחייבויות המשיבה 1. ביום 12.12.02 נחתם הסכם נוסף בין הבנק ולבין המשיבים 1-3 לפיו הסכים הבנק להסיר את המשכנתא הרובצת על הנכס תמורת סך של 1,222,000$, אף ששווי היחידות הממושכנות גבוה בהרבה, דהיינו, זכויות המבקשת נמכרו, כך נטען, בנזיד עדשים, כאשר הבנק רואה במשיבה 1, בכל העת, כבעלת הזכויות בנכס מחד, וממשיך להיות נושה של המבקשת 1 מאידך, וראיה לכך רואים המבקשים גם בכך שהבנק לא נקט בכל צעד למימוש פסק הדין מיום 14.9.98, אך מנגד נקט בהליכי מימוש המשכנתא בהוצל"פ. בחודש יוני 2003 קיבלו המבקשים אזהרות מלשכת הוצל"פ בקשר עם גביית חוב בסך של למעלה מ- 2,300,000 ש"ח, אף ששווי היחידות 1 ו- 2, האחרונות בנכס עליהן רשומה משכנתא לטובת הבנק, מבטיח את מלוא היתרה לפי פסק הדין, כפי שהוסכם בין הבנק לבין המשיבה 1.

10.        מסיימים המבקשים ומפרטים כי המשיבה 1, באמצעות משיבים 2 ו- 3, הפרה הסכמות שהיו בין המבקשת 1 לבין המשיבים, לרבות הפרת התחייבות המשיבה 1 לפרעון חובה של  המבקשת  לבנק,  ותשלום  הסכומים  למבקשים  1 ו- 2  כפי  שהתחייבו,  (סך של 500,000 $), כי המשיב 4 הפר את חובת הנאמנות כלפי המבקשת 1 בעשותו שימוש בייפויי הכח ורשם משכנתא ע"פ 8,800,000 ש"ח ללא הסכמת המבקשת או הנהנים, ועל כן יש להכריז על יפויי הכח אלה כבטלים, וליתן צו המונע מהמשיבים מלבצע כל פעולה בקשר עם הזכויות ביחידות ו - 2 בנכס, יחידות הרשומות ע"ש המבקשת 1, זאת עד למתן החלטה בדבר בטלות או ביטול ההסכם בין הבנק לבין המשיבים 1-3  (ההסכם נספח כ"א שהוזכר לעיל). הבקשה באה, בין היתר, נוכח מכתב ששלח ב"כ הבנק לפיו המשיבה 1 עומדת להעביר את הבעלות ביחידה מס' 1 בנכס על שמו של צד שלישי באמצעות ייפוי הכח שבידה. (ר' המכתב, נספח כ"ד, לבקשה בו מתריע ב"כ הבנק לב"כ המבקשת בדבר האפשרות לפיה יועברו הזכויות בדירה משמה של המבקשת 1).

11.        כהערה יש להזכיר כי המבקשים הגישו בהליך אחר, בש"א 5854/04, בקשה להצטרף כמשיבים נוספים באותה בקשה שהוגשה מטעם המשיב 1-3. בבקשה זו, לסעדים זמניים, בקשו המשיבים 1-3 (כמבקשים באותו הליך) להורות לבנק לאומי להימנע ממימוש משכנתא הרשומה על יחידות 1 ו- 2 שבנכס. באותה בקשה טענו המשיבים כאן, הם המבקשים באותה בקשה, כי בנק לאומי ביטל שלא כדין את ההסכם מיום 12.12.02 שנעשה בין הבנק לבין המשיבים 1-3,  לפיו  ישלמו המשיבים לבנק את הסך של 1,222,000$ על חשבון חובה של המבקשת 1 לבנק, ע"פ פסק הדין בת.א 1297/98 ובתמורה יסיר הבנק את המשכנתא הרשומה לטובתו על הנכס. הובהר באותה בקשה כי המשיבים שילמו  את החלק הארי של הסכום, ונותר לתשלום אך סך של 350,000$ בתוספת ריבית ושכ"ט עו"ד, והמשיבים עתרו באותה בקשה לפסק דין הצהרתי לפיו יוכלו לפרוע את יתרת החוב במשכנתא ע"פ ההסכם מיום 12.12.02 ולהסיר את השעבוד. בית המשפט נענה לבקשת המבקשים וצירפם כמשיבים, שכן מצא כי נוכחותם באותו הליך חיונית. באותה החלטה סקר בית המשפט את מקצת האירועים כפי שאלה פורטו לעיל. יצוין, כי באותה החלטה ציין בית המשפט כי הצדדים נמנעו מלמסור פרטים מדויקים וברורים אודות מערכת היחסים שביניהם אך הוסכם כי הנכס רשום דה יורה ע"ש המבקשת אך הזכויות בו עברו, דה פקטו למשיבה 1, לנוכח התחייבויות המשיבה לפרוע את חובות המבקשת לבנק.


14.        תמצית טענות המשיבים:

            בפתח הדברים נטען כי לא צורפו כל הצדדים הנחוצים (כגון הבנק, הכונס, ורוכש יחידה מס' 1), כי מדובר בשיהוי רב, וכי בקשות והליכים קודמים שננקטו ע"י המבקשים נדחו כולם, ואין זה אלא ניסיון נוסף באותה שרשרת.

לגופו של עניין, המשיבים אינם מכחישים כוונתם למכור ולממש את זכויותיהם בנכס ולסלק את ההלוואות הרובצות עליו. הריביות, כך נטען, מגיעות כדי 100,000 ש"ח בחודש, והמשיבים אף מבקשים לממש את יחידה מס' 1 המוחזקת ע"י צד שלישי (ברוך ברוכמן). בנוסף, נטען ע"י המשיבים כי יחידות 1 ו- 2 עדיין משועבדות לבנק, עובדה עליה אין חולק, ומינוי כונס הנכסים עומד בתוקפו. בהקשר זה טוענים המשיבים כי על המבקשים לצרף צדדים נוספים: את ברוך ברוכמן ואת הבנק, שכן ברוכמן אף רכש את הזכויות ביחידה מס' 1. באשר לפרעון החוב אל מול הבנק, נטען ע"י המשיבים כי ע"פ ההסכם משנת 95', גובה המשכנתא הועמד על 1,050,000$ ויש לאבחן זאת מחובם הכולל של המבקשים לבנק, והמשיבים, כך נטען, שילמו הרבה למעלה מהסכום עליו הוסכם. כאשר, על המבקשים היה לסלק את המשכנתא מתוך הכספים שהתקבלו ממכר יחידות בנכס, אלא שהמבקשים, בדרך בה הלכו (לרבות הנאמנות), יצרו חוב עתק כלפי הבנק ולא עלה בידם לסלקו. המשיבים מפנים להסדר אליו הגיעו עם הבנק בסוף דצמבר 2002 במסגרתו שילמו מאות אלפי דולרים, ובסה"כ שילמו למעלה מ- 1,250,000$ לבנק, והם אמורים לשלם סכום נוסף של 400,000$ תמורת שחרור השעבודים על דירות 1-2. על כן, לו ינתן צו מניעה, כבקשת המבקשים, משמעו שלילת התמורה היחידה אותה יכולים המבקשים לקבל.

13.        הצדדים ויתרו על חקירת המצהירים מטעמם, תצהירים בהם פורטו הטיעונים לעיל, וצורפו, כמובן, ההסכמים והמסמכים אשר נזכרו בגוף כתבי הטענות, לחלקם באה התייחסות כמפורט לעיל. בסיכומיהם, שבו הצדדים וחזרו על טיעוניהם כמפורט לעיל.

14.        סיכום ומסקנות:

            ניתן לסכם ולאמר כי הנדבך המרכזי לטיעוני המבקשים מצוי בטענתם לפיה מדובר בחיובים שלובים: נוכח הקשיים במהלך בניית הנכס וניהולו, בוטל הסכם הבנייה שנחתם עם המשיבה 1 ונחתם תחתיו הסכם שהוא הסכם מכר, המקנה למשיבה 1 את הזכויות בנכס על כל המשתמע מכך, (על אף, כפי שנאמר לעיל ויוזכר שוב להלן, המשיבה 1 אינה צד להסכמים נספחים א' ו- ב') זאת כנגד התחייבות המשיבה 1 כלפי המבקשים 1-2 לשלם לבנק את "חוב האשראי הרשום על שם המבקשים בבנק, כך שהערבים כולם . . . יהיו פטורים מכל חוב האמור להשתלם לבנק. כן התחייבה קל-גל לשלם למבקשים 1 ו- 2 סכום של 500,000$" (סעיף 7 לסיכומי המבקשים). לגרסת המבקשים, אין לערוך הפרדה בין חוב המשכנתא לבין חובם של המבקשים לבנק וההסכם מתייחס למלוא חובה של המבקשת 1 לבנק. בסעיף 18 לסיכומי המבקשים מציבים המבקשים את הפן השני לטענתם: הבעלות המלאה בנכס תעבור למשיבים 1-3 רק כאשר יסיימו לפרוע את מלוא חובה של המבקשת 1 לבנק לאומי וירשמו כבעלים, ולא לפני כן. חיזוק לטענתם רואים המבקשים בכך שהמשיבים, גם לפי גרסתם שלהם, הזרימו במשך השנים מאות אלפי דולרים לחיסול חוב המשכנתא של המבקשת 1. פעולה זו לא נעשתה, כך נטען, לולא היו המשיבים רואים עצמם כמחויבים לכך. כאמור, המשיבים אינם מסכימים כלל ועיקר לגישה זו ולטענתם, הועמדו לזכות המבקשים אשראים שונים בנוסף לחוב המשכנתא. לחובות בגין אשראים אלה אין למשיבים כל קשר או חבות לפרעם (ראה האזכורים בסעיפים 4 (ג) ו- (ד) לסיכומי המשיבים בקשר עם כך). מהאמור לעיל עולה כי דרכם של המבקשים, בבואם לעתור למתן צו המניעה המבוקש, רצופה מכשולים: לא צורפו צדדים נחוצים, ובראש ובראשונה בנק לאומי. מדובר בעסקאות שתחילתן לפני כ- 10 שנים. לפני בית המשפט לא מצויים מלוא הפרטים שכן הצדדים, משיקוליהם, בחרו, בהסכמה שבשתיקה, להציג אך קטעים מהתמונה הכוללת ולא את התמונה בשלמותה. קיימות אי בהירויות פורמליות אשר יש להן השלכות מהותיות: ההסכם הראשון, הוא הסכם משנת 1993, נחתם בין שלמה טייכמן מצד אחד (הוא המבקש מס' 3) ולבין מרדכי קרוייזר, שאיננו צד להליך זה, כאשר גרשון קרוייזר ערב להתחייבויות מרדכי קרויזר. והנה, ההסכם השני, משנת 1995, הסכם אשר, ע"פ תוכנו, נחתם בעקבות ובהקשר להסכם הנ"ל, נחתם בין אלכסנדר פוגל (מבקש מס' 2) בשם המבקשת 1, ולבין גרשון קרוייזר, (הוא המשיב מס' 2) כאשר נאמר באותו הסכם, בין  היתר, "הואיל ובין הצדדים היה הסכם בדבר ניהול בניה שבוטל . . .". דהיינו, "הצדדים" מתייחסים למצב שעבורם הוא מוכן מאליו לפיו היה הסכם שבוטל, כאשר אין מידע בדבר הביטול, והמבקשים נמנעו מלנדב כל פיסת מידע בקשר עם נסיבות ביטול זה, דרכי הביטול, מועד הביטול וכל פרט רלבנטי אחר. בנוסף, לא באה כל הבהרה או פירוט בנוגע עם חוסר ההתאמה בזהות הצדדים וכיצד ומכח מה משתלבת המשיבה 1 בתשבץ, והמבקשים אינם מוצאים לנכון להפיג את סימני השאלה המתעוררים עקב חוסר זהות זו, ומשמעותה. בסעיף 6 לבקשה, כמו גם בסעיפים 5 ו- 6 לתצהיר התומך בבקשה, נאמר כי ה"מבקשים" התקשרו בהסכמים, נספח א' ונספח ב' עם המשיבה 1, חב' קל-גל. אולם, כאמור, עיון בהסכמים מעלה שזכרה של המשיבה 1 אינו בא בהסכמים נספחים א' ו- ב' ואין כל הסבר לכך שמשיבה זו אינה נזכרת כלל באותם הסכמים מחד, ומנגד מוצגת המשיבה 1 שהתקשרה בהסכמים עם המבקשת 1. מהאמור בהסכם נספח ב' עולה כי לאחר שתושלם העברת הזכויות בנכס ע"ש המבקשת 1 ולאחר מכן ע"ש הנהנים, תועבר, ע"י הקונה ע"פ אותו הסכם, הלוואה בסך 1,050,000$ לבנק לאומי, וכן ישולם סך של 500,00$. כלומר, מדובר בשרשרת של הסדרים עסקיים ומשפטיים בין צדדים שאינם זהים אך בגין אותו נכס ואותו חוב לבנק. כאמור, מדובר בהסדרים שנערכו לפני שנים רבות ואין לפני בית המשפט תמונה מלאה ומדויקת של אירועי הדברים, כאשר בעבר התנהלו הליכים משפטיים שונים, לרבות הליכי הוצל"פ, ומלוא התמונה לא הובהרה (ע"י שני הצדדים) לבית המשפט. לדוגמא, ניתן לפנות להליך שבת.א 5266/05, הליך המהווה את גלגולה הקודם של התביעה נשוא בקשה זו, שהוגש ביום 14.7.03 ומהותו תביעה לצו עשה וצו מניעה כנגד הבנק והמשיבים בבקשה זו. לכך יש לצרף את טענות המשיבים בדבר שיהוי, שכן היו ביד המבקשים בעבר הזדמנויות להעלות את טענותיהם אך הם נמנעו מכך. כמו כן, יש צדק בטענת המשיבים לפיה לא הוסכם כי המשיבים יסלקו את כל חובות המבקשים לבנק, אלא אך ורק את החוב הקשור בהלוואה. עניין זה עולה מסעיף 4 להסכם נספח ב'. מנגד, המשיבים ראו עצמם כמחויבים לפרעון חוב המבקשים לבנק והם אף נטלו על עצמם את התחייבות המבקשים לבנק, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהסכם מסוף חודש דצמבר 2002. למצב דברים סבוך זה, תרמו המבקשים במעשיהם לאורך השנים. זאת ועוד: בשלב זה, ובעיתוי הנוכחי, הגורם אשר דחף את המבקשים להניע את גלגלי בקשה זו, נעוץ בכוונה לממוש יחידות 1 ו- 2. בכוונה זו אין כל חדש, מה עוד שהמבקשים אינם מוחים על עצם העובדה שלמשיבים קמו זכויות בנכס אלא המחלוקת היא בשאלת היקף התחייבות המשיבים לסילוק חובם של המבקשים לבנק לאומי: האם חייבים המשיבים לסלק את מלוא חובם של המבקשים כפי שהוא קיים בבנק לאומי, או אך ורק חיוב מסוים הקשור במשכנתא. כאמור, מחלוקת זו אינה חדשה והצדדים מודעים לקיומה שנים רבות, ועל כן מדובר בשיהוי שגרם למשיבים לשנות את מצבם לרעה שכן במשך השנים הם שילמו לבנק לאומי סכומי כסף גדולים, כפי שפורט לעיל, ועל כך אין חולק. לעניין השיהוי ראה, למשל, רע"א 5084/03, ג'יריס עודה, נ' נעים ואח' פדאור 03 (7) 2003. בנוסף, המבקשים היו ערים לכך שהמשיבים לא סילקו את מלוא חובה של המבקשת 1 לבנק לאומי, יהא היקפו אשר יהא, וגם מודעות זו הייתה קיימת בליבם לפני שנים. לכך יש לצרף את העובדה, שבכל מקרה, גם אם יממשו המשיבים את כוונתם, נזקם של המבקשים יהא ניתן להטבה בכסף. כידוע, עובדה זו מהווה שיקול לאי מתן צו מניעה זמני: ר' ע"א 238/73 שרעבני נ' חמדני, פ"ד כ"ח (1) 85, 91.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ