אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> החלטה בתיק בשא 6480/07

החלטה בתיק בשא 6480/07

תאריך פרסום : 22/11/2007 | גרסת הדפסה
בש"א
בית המשפט המחוזי תל אביב
6480-07
31/07/2007
בפני השופט:
מגן אלטוביה

- נגד -
התובע:
ד"ר יוסף שגב עו"ד
הנתבע:
פקיד שומה תל אביב 3
עו"ד אורית וינשטיין
החלטה

בית המשפט מתבקש לצוות על המשיב לגלות למבקש וליתן לו לעיין ולצלם, תרשומת אשר לכאורה היא של ישיבה שהתקיימה במשרדי המשיב ביום 8.11.2005, בה נכחו המבקש ושניים מנציגי, עובדי המשיב, מר פרדילוב ומר פרץ. המבקש טוען כי תרשומת זו היא אחד המסמכים הרלוונטיים ביותר במיוחד בקשר עם בקשתו המקדמית הנפרדת לקבלת הערעור על הסף. בקשתו לקבלת הערעור על הסף מבוססת על טענה כי אותם נציגי המשיב עימם נפגש בישיבה דלעיל, יצרו שומה מדומה בסכומים דמיוניים, הוסיפו שומות נוספות ל"קבוצת שגב", קבוצת חברות שבבעלות המערער במישרין או בעקיפין, הכול כדי ל"שכנע" את המבקש להסכים לשלם סכומי מס מעל למגיע ממנו. זאת בניגוד לנוהל ולדין. השומה נעשתה מטעמים זרים ופסולים. כך טוען המבקש, בבקשה לקבלת הערעור על הסף, כי מר פרץ גם ערך את השומה בשלב א' וגם נכח בדיוני השומה בשלב ב' תוך שהוא לוקח חלק פעיל בהם לרבות באותו דיון, בניגוד להוראות פקודת מס הכנסה (נוסח חדש) התשכ"א-1961 (להלן-הפקודה). טענת המבקש בבקשה לקבלת הערעור על הסף הייתה כי מר פרדילוב הזמין את המבקש, לאחר שהוצאו שומות לקבוצת שגב, לאותה ישיבה נשואת המחלוקת דכאן, לכאורה לדיון בהשגתה של אחת החברות שבבעלות המבקש, אשר תכונה שגב 93. לטענת המבקש בפועל, בישיבה נדונו שומות אחרות של קבוצת שגב כולל שומת המבקש, כולל הפרשי ההון של המבקש, משכורות ודיבידנדים. לטענת המבקש, מר פרץ נכח כאמור בפגישה והיה פעיל ומעורב בה. המבקש טוען לאיומים מוסווים שהועלו כלפיו באותה ישיבה, כולל בנוגע לפרסומים בעיתונות, גילום משכורות ועוד. המבקש נדהם לגלות כי בתגובת המשיב לבקשה לקבלת הערעור על הסף טען המשיב כי מר פרץ נכח בדיונים בהשגות אך ורק לצורך ערכית תרשומת, כי אין בסיס לטענות בדבר איומים מוסווים, כי לא נדונו באותה ישיבה השגות המבקש בתיקו האישי.

משהודה המשיב בקיומה של תרשומת שנערכה על ידי מר פרץ, המבקש רואה בתרשומת זו פרטיכל של אותה ישיבה והוא מבקש העתק ממנה. פרטיכל זה אשר נכתב בזמן אמת לגישתו, יאפשר להגיע אל חקר האמת בקשר עם שארע באותה ישיבה. הואיל והמשיב בחר להזכיר תרשומת זו ולגלות את יתר התרשומות שנכתבו על ידי מר פרץ, של כל יתר הישיבות, כולל תיאור בהשגות של חברות אחרות בקבוצת שגב ולרבות דיוני פשרה אשר מטבעם אין לגלותם, אין עוד המשיב יכול לטעון כי מתקיימים התנאים של אי גילוי המסמך המבוקש.

המשיב פותח את תגובתו תוך שהוא מציין כי המבקש שומר לעצמו הזכות לפנות במועד מאוחר יותר בבקשות בקשר עם גילוי ועיון במסמכים נוספים. המשיב סבור כי אין המבקש יכול לפנות "טיפין טיפין" לקבלת מסמכים אשר המשיב סירב לגלותם וכי עליו לרכז בבקשה אחת את מכלול בקשותיו בנוגע למסמכים אילו. בבקשתו זו עתר המבקש לקבל את המסמך מיום 8.11.05 על אף שבפנייתו למשיב מנה מסמכים נוספים וסורב. אין לאפשר למבקש "לשמור על זכותו" בנסיבות אילו להמשיך ולבקש בעתיד מסמכים נוספים.

לגופה של הבקשה טוען המשיב כי באשר לגרסאות השונות להם טוענים הצדדים בקשר עם ההתרחשות בדיון ביום 8.11.05,  הרי שעל בית המשפט להכריע בכך על סמך טענות הצדדים.  אין זה ברור, לדברי ב"כ המשיב, מדוע דיון זה הוא בבחינת " שאלה הנוגעת מבחינת תוכנה למהותו של העניין" כדברי המבקש. עמדת המשיב היא כי בדיון האמור נדונה השגה של חברת ד"ר י. שגב ושות' (1993) - היא חברת שגב 93 דלעיל. עיון בנספח ח' לבקשה לקבלת הערעור על הסף,  מסמך שהוא מכתב זימון לדיון במשרדי המשיב המופנה אל חברת שגב 93, מלמד כי היא הנישום שזומן לדיון בהשגה שהוגשה על ידה. החברה התבקשה באותה פניה להעביר לידי המשיב, קודם למועד אותו דיון, את כרטיס כלל אינבסטמנט וכרטיס החו"ז שגב יוסף לשנת 2004. לצרכי הדיון בערעורו של ד"ר שגב עצמו, אין כל רלוונטיות לדיון שהתקיים בקשר עם השגתה של חברת שגב 93.  המבקש מערב בין שומותיו הוא לבין שומת החברה, מטעמים השמורים עימו ובמתכוון, על מנת ליצור מסך עשן בעיני בית המשפט.

המדובר בתרשומת פנימית ולא בפרטיכל ישיבה. תרשומת שאינה נושאת חתימת שני הצדדים אינה עולה כדי מסמך אשר המשיב חב בגילויו. מי מעובדי המשיב רשאים וזכאים כי יערכו לעצמם תרשומת לצרכיהם הם, לצורך זכירת פעולותיהם ומעשיהם, לציין לעצמם סוגיות ועניינים מסוימים שעלו בדיון ואשר לטעמם מצריכים התייחסות. ומוסיפה ב"כ המשיב כדלקמן:

"על המשיב לא מוטלת חובה בדין לערוך ולקיים תרשומת של דיונים."

צירופן של תרשומות שצירף המשיב בתגובתו לבקשה לקבלת הערעור על הסף, על מנת להראות על מה הסתמך עד מסוים בתצהירו, אינה ויתור גורף של המשיב או הסכמה כביכול לחשוף כל התרשומות הפנימיות, כך המשיב. הנישום עצמו נכח באותו דיון ויכול היה לרשום לעצמו תרשומת ממנו. יתכן כי אף כך עשה המבקש אולם דבר זה אינו בידיעת המשיב, כיוון שהמבקש טרם ציין באילו מסמכים בדעתו לעשות שימוש במהלך שמיעת הערעור. אין מקום לגלות תרשומת הדיון האמורה, המדובר בתרשומת פנימית ותרשומות שאינה רלוונטית לבירור שומתו של המבקש.

דיון

מקובלת עלי עמדת המשיב כי על המבקש גילוי ועיון מסמכים, לפנות לבית המשפט בקשר עם מכלול המסמכים אשר ברצונו לעיין בהם וסורב על ידי המשיב. אין מקום להגשת בקשות מספר בקשר עם כל מסמך ומסמך ולו בשל יעילות הדיון וסופיותו.

באשר למסמך נשוא הבקשה. תרשומת פנימית תישאר ברגיל בגדר מסמך שאין מקום לגלותו. הרציונאל לכך כבר בואר בעבר. לא כל תרושמת מהווה ביטוי מלא או אף חלקי למדיניות הרשות, תרשומת יכולות שיעשו בשלבים של עיצוב מדיניות. תרשומות יכולות להיות מזכרים שבין מחלקות שונות של הרשות בשלבים לקראת עיצובה של מדיניות או תשובה לאזרח בנושא מסוים. יכול ותרשומת תהווה חוות דעת משפטית שבין הייעוץ המשפטי לבין המחלקה המטפלת וכיוצא באילו. יקשה עד מאד לנהל מנהל ציבורי תקין כאשר פקידי המינהל על דרגותיהם יהיו נתונים למורא כי כל פיסת ניר המהווה סקיצה של מחשבה או תזכורת של נושאים לבדיקה, תהא גלויה. מאידך,  לאזרח הזכות הבסיסית לקבלת מידע הנוגע לעניינו שלו או של הציבור אליו הוא נמנה בקשר עם פועלה של הרשות בנושא מסוים. האיזון בין אילו, בהקשר הדיון שבפני, אימתי מדובר בתרשומת שהיא יותר "פנימית" ומהווה רק שלב בגיבוש עמדת הרשות לבין תרשומת שמצוי בה מידע שהוא מהותי מבחינתו של האזרח, לא תמיד קל למוצאו בן השאר משום שבלא חשיפת המסמך לא ניתן באמת לדעת מה מצוי בו. קשת האפשרויות של התנגשות אפשרית שבין הזכות למידע וזכות החיסיון רחבה היא.

במקרה שבפני המדובר בדיון שנערך בעקבות השגה. המשיב טוען כי לא חלה עליו חובה בדין לנהל פרטיכל דיון. הפקודה אמנם אינה קובעת זאת. עם זאת, לא יינתן צו על פי סעיף 152, מבלי שלנישום ניתנה הזדמנות סבירה להשמיע את  טענותיו, כך קובע סעיף 158א(א) לפקודה. זכות הטיעון היא זכות בסיסית. הליך הטיעון מלווה אחר כך בהליך של הנמקה. בהודעת שומה או בצו חייב פקיד השומה לפרט, בנוסף לנימוקים לאי קבלת הדו"ח או ההשגה, גם את הדרך שלפיה נעשתה השומה. המקובץ מלמד כי מדובר בהליך מעין שיפוטי, בו המשיב מחויב בשמיעת טענות הנישום ומחויב בהנמקת החלטתו. הליך זה חורץ את גורלה של השגת הנישום.

החובה לנהל פרטיכל דיון תגבר מקום שמדובר בהליך שהוא מעין שיפוטי המצריך שקיפות שהיא אבן יסוד בקשת הזכויות של האזרח במדינה דמוקרטית. האם די בהנמקות המשיב כדי לייתר את הצורך בפרטיכל ועמידה בחובת השקיפות? לדידי התשובה היא שלילית. דיון בהשגה שהוא בעל תוכן, הוא דיון שבו בנוסף למידע הכתוב ולראיות שהומצאו למשיב מחד ולנישום מאידך, מתקיים הליך של טיעון בעל פה. נמסרים מסמכים, נדרשת לעיתים השלמה של מידע או מסמכים. כל צד מעלה את טענותיו. דיון זה מצריך תיעוד. אין המדובר בדיון פנימי שבין אנשי הרשות אלא בדיון בענינו של נישום בו הוא או מייצגיו המקצועיים נוכחים. דיונים בעקבות דו"ח או השגה, יכולים שיהיו רבי משקל מבחינת השומות אשר יצאו בעקבותיהם. ניהול פרטיכל של דיונים בהשגה לא רק מתעד את שארע בדיון,  אלא משמש כלי בידי האזרח ביחסיו מול הרשות. קולו נשמע ונרשם, טענותיו זוכות למענה, מתקיים דיון עניני ולא רק משא ומתן מספרי. אף אם מתקיים משא ומתן לפשרה, הרי שלא מן הנמנע כי הצעות שהצדדים בוחרים לעלות לפרטיכל תהנה מגובשות ומתועדות, לטובת שני הצדדים. יש לזכור כי פרטיכל דיונים אילו הוא חסוי בפני צדדים שלישיים אולם אינו יכול שיהא חסוי בפני הנישום. תפיסתי את הדין היא כי יש לערוך  פרטיכל דיון בכל דיון שבין הנישום ורשות המס בקשר עם תיקו, על אף העדרה של הוראה מופרשת לכך בפקודה, כאשר חובה זו מעוגנת בדין המנהלי והחוקתי. דיון אשר בסופו, הפרטיכל נחתם בידי הצדדים והעתק ממנו נמסר בו במקום לידי הנישום.  כך אם המדובר בדיון שנערך  בין מייצגו המקצועי והמנוסה של הנישום, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בדיון שבין הנישום עצמו ופקיד הרשות. חובת רישום הדברים תקנה לדיון את אופיו כפי שביקש המחוקק להעניק לו, תחזק את אימון שני הצדדים כי מתנהל הליך שקוף, משמעותי, כי מתאפשרת זכות הטיעון וכי מדובר בהליך מקצועי שבו קולו של הנישום נשמע.  "סידרי מנהל תקינים מחייבים את השרות המינהלית לרשום פרטוקול אשר ישקף את עיקרי המידע המובא בפניה ואת ההחלטות שנתקבלו על ידה בעקבות אותו מידע" (עע"מ 2418/05 מילגרום נ. הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז ירושלים (טרם פורסם). בהיעדרה של הוראה כאמור בפקודה, קביעה זו צריכה שתחול מכאן ולהבא.

 בדיון עליו נסובה הבקשה, לא נערך פרטיכל. המשיב טען כי המבקש יכול היה לערוך לעצמו תרשומת של אותו דיון ואולי אף תרשומת כזו נערכה על ידו. אם נערכה ואם לאו, אין בה כדי לשמש תחליף לפרטיכל דיון המנוהל מתוך ידיעה כי הוא כזה. כך, תרשומת שערך לעצמו מי ממשתתפי הדיון מטעם המשיב לעצמו, אינה יכולה לשמש כפטריכל.

 אין חולק כי המידע הנוגע לנישום המצוי בתיקו שבידי המשיב, הוא בבעלותו של הנישום והוא זכאי לדעת אותו. אולם הוא זכאי לקבל את אותם מסמכים המבטאים את החלטות המשיב, ששימשו את המשיב בקבלת ההחלטות, תחשיבים, נתונים, מידע מצדדים שלישיים וכיוצא בזה. תרשומות שעורך מי מעובדי המשיב שהם סקיצות בדרך אל גיבוש עמדת המשיב, הערות פנימיות אשר רשם מי מנציגי המשיב למשל בקשר עם רישום תכנון הפעילות בשומות, הערות בקשר עם בדיקות צולבות בין תיקים, סקיצות של הצעות פשרה וכיוצא בזה, אין מקום ברגיל לגלותן. בהקשר זה מסמך שאין בו ביטוי לשקול דעתו הסופי של המשיב, אין מקום לגלותו. גם המשיב זכאי לפרטיות ולחסינות מסמכים שהם בבחינת רישום פנימי בלתי מחייב. טול למשל מצב בו ערך מי מעובדי המשיב תרושמת שגויה המבטאת באופן פגום את ניתוח תיקו של הנישום אולם במהלך הטיפול השומתי מגבש המשיב עמדה שונה וראויה. אין מקום לחשיפת אותה תרשומת באשר גם לא שימשה היא בבסיס השומה וגם היא בבחינת סקיצה ראשונית, טיוטא של מחשבה. הגם שהיא עוסקת בתיקו של הנישום, אין הוא זכאי לעיין בה. אף עם הסקיצה נכונה היא ומתוכה גובש לימים הצו, עדיין אין מקום לגלותה באשר אין היא משקפת אלא שלב בהליך גיבוש שקול הדעת. אשר נקבע בהלכת ד.נ.ד (רע"א 291/99 ד.נ.ד. אספקת אבן ירושלים נ' מנהל מס ערך מוסף פ"ד נח(4) 221) נובע מהוראות חוק חופש המידע תשנ"ח- 1998.  עקרונות הגילוי והעיון כפופים לסייגים הקבועים בסעיף 9 לחוק. הרציונל שבבסיס הסייגים נותר על מכונו ומלאכת האיזון בין הזכות למידע והזכות לחיסיון המידע תעשה על פי רציונל זה ואמות המידה הנובעים מכך:

           הסייג הראשון הקבוע בסעיף 9(ב)(2) לחוק (חוק חופש המידע - מ.א.) הינו סייג שמהותו זמנית היא - באפשרות הרשות לעצב לה מדיניות בתחום מתחומי פעילותה מבלי שתידרש לחשוף בפני הציבור את פרטי המדיניות המתגבשת כל עוד לא הושלמה המלאכה. אכן, חשיפת פרטים שהינם בבחינת "חצי מלאכה" כפי שמכנים אותם היועץ המשפטי לממשלה והמשיבות עשויה להטעות את הציבור ולהסיט את הדיון ממוקדו. עם זאת, משנשלמה מלאכת עיצוב המדיניות, ברי כי אין סייג זה עומד עוד לרשות וקיים אינטרס ציבורי מובהק בגילוי מדיניות הרשות בפני הציבור. יחד עם זאת, ראוי לציין את עמדתו של פרופ' סגל הסבור כי גם בשלב של גיבוש מדיניות אין הסעיף צריך להתפרש כמסמיך את הרשות שלא לגלות מידע עובדתי שנאסף בידה לצורך גיבוש המדיניות, היות שדווקא חשיפתו של מידע זה עשויה למנוע מצב בו המדיניות תעוצב על בסיס מידע עובדתי שאינו מדויק (זאב סגל זכות הציבור לדעת באור חוק חופש המידע (2000) 200. להלן: סגל). כשלעצמי, אני סבורה כי יש בעמדה זו טעם רב. עם זאת, ייתכן ויהיו מקרים בהם יקומו טעמים טובים שלא למסור מידע עובדתי שכזה בשלב גיבוש המדיניות וההכרעה בעניין זה צריך שתתקבל בשים לב, בין היתר, למהות העניין, לאופיו של המידע העובדתי בו מדובר ולאפשרות פגיעתו בצדדים שלישיים.

           הסייג השני קבוע בסעיף 9(ב)(4) לחוק ומתיר לרשות שלא למסור מידע בעל אופי פנימי. דברי ההסבר לחוק מציינים בהתייחס לסעיף זה את הערכת המחוקק כי "לא ניתן לקיים דיונים כנים במסגרת פעילותה של הרשות, אלא אם כן יובטח מעטה מסוים של חיסיון לתהליך גיבוש שיקול הדעת של הרשות ולתהליך הביקורת הפנימית של הרשות" (הצעת חוק חופש המידע, התשנ"ז - 1997, ה"ח 2630). סייג זה נוצר מתוך ההנחה כי הליך קבלת ההחלטות ברשות, שחיוני הוא לצורך תפקוד הרשות ומילוי התפקידים והמשימות שעל ביצועם הופקדה, מחייב חילופי דעות, העלאת רעיונות, תהיות, ומחשבות בין הגורמים הרלוונטיים ברשות. מקום בו ידוע לחברי ועדה או פורום פנימי אחר כי הדברים המוחלפים ביניהם עשויים להימסר לידיים חיצוניות לרשות, מתעורר החשש כי הדבר יניאם מלהתבטא בחופשיות ומלבחון את כלל הנושאים, העמדות והנתונים כדבעי (עניין יהב, בעמ' 44 ; עניין המועצה להשכלה גבוהה ; ע"א 7759/01 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' משרד המשפטים, פ"ד נח(5) 150, 158 - 159 ; סגל, בעמ' 201 - 202). במצב דברים זה הופך תהליך קבלת ההחלטות ברשות חסר ודל, יכולתה של הרשות למלא את תפקידה באופן אפקטיבי נפגעת וסופם של דברים בפגיעה בציבור. על רקע זה הכיר המחוקק, לצדו של אינטרס השקיפות בפעולת הרשות, גם בקיומו של האינטרס הציבורי במתן אפשרות לעובדי הציבור לקיים ביניהם שיג ושיח פנימי בחופשיות, מתוך הידיעה כי ההחלטה עצמה תיחשף לציבור ותהא חשופה לביקורתו.

           ודוק: אין משמעם של דברים כי עצם החשש הערטילאי מפני השפעה על הגורמים הרלוונטיים ברשות די בו כדי לפטור את הרשות מחובתה הרחבה למסור המידע. מדובר במבחן של היגיון ושל שכל ישר, בהערכה המתגבשת על בסיס שיקולים שונים וביניהם מהות הנושא אליו נוגע המידע ורגישותו, כמו גם הרצון לאפשר לרשות למלא את התפקידים שהוסמכה למלא ולמנוע פגיעה ביכולתה זו.

16.      שני הסייגים משקפים אם כן ראיה מפוכחת של המציאות - הכרה בכך כי לשם תפקודה השוטף על הרשות לגבש לה מדיניות ולקיים תהליכי קבלת החלטות, שלשמם עליה לערוך דיונים פנימיים, ולשם אלה גם אלה חיוני כי תתאפשר החלפת עמדות וחיווי דעות באופן חופשי, גם אם בסופו של יום לא כל החלפת רעיונות ודעות מגיעה כדי "תוצר סופי" בדמות החלטה או מדיניות (ראו לעניין זה דברי ההסבר לסעיף 9(ב) להצעת החוק). כפי שציינתי, בשני המקרים, כמו גם ביתר הסייגים הקבועים בסעיף 9(ב), אין התקיימותה של עילה מעילות החיסיון הנקובות בסעיף מחייבת כי המידע לא יגולה אלא הדבר נתון לשיקול דעתה הרחב של הרשות. כך למשל נקבע בהתייחס לסעיף 9(ב)(4):

"...בשל האינטרס הציבורי הכללי עליו עמדנו לעיל רשאית אומנם הרשות לסרב למסור מידע הנוגע לדיונים פנימיים, אך עד שתעשה כן עליה לבחון את מכלול השיקולים הצריכים לעניין ועליה למצוא בנסיבות הספציפיות של כל מקרה נתון את נקודת האיזון בין האינטרס הציבורי שבחיסוי המידע ובין האינטרס הציבורי והפרטי, ככל שהוא קיים, בחשיפתו של המידע" (עניין המועצה להשכלה גבוהה, בפסקה 20 לפסק דינה של השופטת חיות).

יחד עם זאת, ובטרם אדרש למקרה שבפנינו על נסיבותיו אציין, כי לשלב בו מצויים הדברים עשויה להיות לטעמי השפעה על עצם ההחלטה האם למסור המידע. שכן, נראה כי במקרים רבים - ואולי בחלקם הארי - משקלו של האינטרס הציבורי שבפרסום תכנם של שלבים מקדמיים של עיצוב מדיניות או של התייעצויות לצורך קבלת החלטה, פחות במידה ניכרת עד מאוד ממשקלו של האינטרס הציבורי שבפרסום החלטה, מדיניות או עמדה עקרונית אחרת, וזאת בשל הרצון לאפשר לרשות להשלים מלאכתה ומתוך הידיעה כי ההחלטה או המדיניות עצמן תהיינה גלויות בפני הציבור (וראו גם: בג"ץ 5734/99 עומר נ' הרב יצחק עידן, ראש המועצה המקומית מזרעה (לא פורסם, 17.8.00)). עע"מ 7024/03 פס"ד מיום 6.9.05 אתר נבו http://web1.nevo.co.il/serve/home/it/UserFrm.asp?type=1&system=1&Spl=True&Prog=DisplayDoc&DocID=246219&cp=9

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ