החלטה בתיק בשא 5614/05 - פסקדין

במקביל להגשת תובענה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף, הגיש המשיב בקשה להטלת עיקולים על נכסי המבקשת, כדי הסך של 55 מיליון ש"ח, המורכב מ- 25 מיליון ש"ח, פיצויים בגין נזקים ישירים, והיתרה בגין פיצויים עונשיים.

ניתן על ידי צו עיקול במעמד צד אחד, ביום 8/2/05, ובהמשך הוגשה בקשה מטעם המבקשת, לביטולו של צו העיקול.

אציין כי מסיבות שאינן ברורות לי, לא הובאה הבקשה לעיוני עם הגשתה, ורק לאחר שהוגשה בקשה לקביעת דיון דחוף, הובאה הבקשה לעיוני לראשונה ואז גם נקבע הדיון להיום.

על פי ההלכה הפסוקה, משמתבקש ביטול צו עיקול שניתן במעמד צד אחד, נדונה הבקשה להטלת עיקולים מהתחלה, דהיינו, הנטל על המשיב דכאן (המבקש בבקשה המקורית), להוכיח את בקשתו, בהתאם לאמות המידה שנקבעו בפסיקה, בבקשות להטלת עיקולים.

המשיב נפגע בפיגוע הידוע כפיגוע במסעדת סי-פוד מרקט בתל אביב.

במסגרת אותו פיגוע, ירה המחבל שביצע אותו בסועדים במסעדה, המשיב נפגע באותו פיגוע כתוצאה מסכין שנעץ המחבל בעינו, לאחר שחדל מהירי באמצעות כלי נשק.

אין חולק שהמשיב נפגע קשות, לא שמעתי כל טענה בעניין זה, מכיוונו של עו"ד ארנון (שמיקד את טיעונו בשאלת הנטלים ובשאלת הקשר של הרשות הפלסטינית, היא המבקשת, לפיגוע).

השאלה היא כמובן, האם יש בנסיבות להצדיק הטלת עיקולים על נכסי הרשות הפלסטינית, וזאת מכמה טעמים שונים, כפי שעוד יפורטו להלן.

טענתה הראשונה של המבקשת היא, שלא הוכח כל קשר בינה לבין הפיגוע (בנבדל מעניינו של הנתבע הנוסף, מרואן ברגותי).

אני סבור כי לצורך הליך עיקול, בהחלט הונחה תשתית ראייתית לכאורית.

לצורך הליך העיקולים, בהחלט ניתן להפנות להחלטת כב' השופט אזר ז"ל, בעניין יוסף אזוז (בש"א 19853/02 אזוז נ. הרשות הפלסטינית), שם נקבע מפורשות, בהסתמך על דיווח של השר דני נווה, כי הרשות היתה מודעת לקיום הפיגוע, וזאת באמצעות הנתבע הנוסף ברגותי, שהיה אחד מבכיריה עד שנעצר, ובהמשך נאסר.

מאז אותה החלטה בעניין אזוז, חל שינוי ראייתי, שפועל לטובת המשיב, וזאת בדמות הרשעתו של ברגותי באחריות לשורה ארוכה של פיגועים, בין היתר, הפיגוע בסי-פוד מרקט, בגינו נדון לעונש מאסר, כשבית המשפט קבע במסגרת אותו הליך, שברגותי היה אחראי לאותו פיגוע, כל זאת, בהתאם להנחיות יושב ראש הרשות הפלסטינית דאז, יאסר ערפאת.

אני סבור, כי די לצורך השלב הנוכחי בקביעות האמורות, כשבסופו של דבר, כמובן, יהיה על המשיב להוכיח את טענותיו במישור העובדתי במהלך שמיעת הראיות, אך לצורך הליך של עיקול כאמור, מדובר בטענות המבססות עילה לכאורית.

טענה נוספת, שהעלתה המבקשת, היא הטענה כי משבחר המשיב בהליך על פי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970, והוא אכן מקבל תגמולים מהמדינה, באמצעות המוסד לביטוח לאומי, הרי שאין הוא יכול להגיש תביעה נזיקית.

דין טענה זו להידחות.

בע"א 1162/96 הילה וייס, קטינה, באמצעות הוריה ואח' נ' אביעד יוסף מאק ואח', פ"ד נג(2) 79, קבע בית המשפט העליון, מפורשות, כי אין כל מניעה שהנפגע בפעולת איבה יפנה למוסד לביטוח לאומי ואף יקבל תגמולים ובמקביל או בנוסף, יגיש תביעה נזיקית, ובלבד שלא יפרע פעמיים, ויחזיר למוסד לביטוח לאומי את הכספים שקיבל, ובהמשך יגבה אותם מהמזיק.

בסעיף 43 לכתב התביעה, ציין המשיב מפורשות את העובדה, שהוא הוכר כנפגע פעולות איבה, והצהיר שישיב את הכספים למוסד לביטוח לאומי.

אינני שותף לדעתו של עו"ד ארנון, כי נדרשת הצהרה שכזו בתצהיר, על מנת להפוך אותה להצהרה העומדת בדרישות פסק דין וייס האמור.

די לטעמי בהצהרה שבסעיף 43 לכתב התביעה, כדי לענות על הדרישה האמורה והטענה נדחית.