זהו ערעור על החלטת הנאמן בפשיטת רגל של החייב, בן ציון הגואל (להלן: "החייב"), לפיה נדחתה בקשה להארכת מועד שהגיש המערער להגשת תביעת חוב, כנגד החייב.
העובדות העומדות בבסיס הבקשה, אינן שנויות במחלוקת:
ביום 27.1.98, ניתן צו לכינוס נכסי החייב. הצו פורסם ביום 1.6.98.
המערער הגיש תביעת חוב ביום 13.8.01, דהיינו, בחלוף שלוש שנים וחודשיים ממועד פרסום צו הכינוס.
על פי הוראות סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"מ-1980 (להלן: "הפקודה") ותקנה 76(א) לתקנות פשיטת הרגל תשמ"ה-1985 (להלן: "התקנות"), המועד להגשת תביעת חוב, הוא לא יותר מ- 6 חודשים מיום מתן צו הכינוס.
המערער ניהל כנגד החייב הליכי הוצאה לפועל, בגין שני שיקים שנמסרו לידיו, על פי הסדר שחתם עימו החייב, אשר חוללו במועד שנועד לפרעונם.
תיק הוצאה לפועל נפתח ביום 21.4.96, הוגשה התנגדות, שנדחתה בהמשך הדרך.
טענת המערער בבקשתו להארכת מועד, היתה כי חרף העובדה שהחייב ידע על הליכי פשיטת הרגל, הרי שהלה לא דיווח לתיק ההוצאה לפועל על צו הכינוס, ומשכך, לא ידע המערער על מתן הצו.
ניתן ללמוד על עובדה זו גם מן העובדה, שבשנת 2000, נקט המערער בהליכים לחידוש הליכי ההוצאה לפועל, כפי נספח ד' להודעת הערעור.
החייב גם הסתיר את קיום החוב מבית המשפט, בהצעת פשרה שהגיש בטרם צו הכינוס, עוד בשנת 1997, דהיינו, מדובר בהתנהלות רציפה של החייב, שהסתיר את חובו למערער.
מיד עם היוודע דבר הליכי פשיטת הרגל, הוגשה תביעת החוב, למי שהיה הנאמן באותה עת, עו"ד יצחק, וזאת הועברה לנאמן שמונה תחתיו, הוא המשיב מס' 1, אשר דרש, כי תוגש בקשה להארכת מועד, זאת הוגשה, ובסופו של דבר, דחה הנאמן את הבקשה.
המערער סבור, כי בנסיבות אלה, בשים לב לשינוי במדיניות הפסיקה, כפי שעמד עליו בבקשתו, בשים לב לעובדה, שהנאמן לא מיהר להכריע בבקשה להארכת מועד, והמתין שנתיים בין הגשתה למועד ההכרעה, בשים לב לעובדה, שמדובר ברשות שלטונית, שהחוב לה הוא אחד החובות הגדולים, ובשים לב שלא יפגע כל אינטרס שהוא של הנושים או של החייב, כתוצאה מהארכת המועד המבוקשת, הרי שיש לקבל את הערעור, ולבטל את החלטת הנאמן, הדוחה את הבקשה להארכת מועד.
הנאמן מתנגד נחרצות לבקשה.
הוא עמד בתגובתו על עמדת הפסיקה, לפיה מועד הגשת תביעת החוב, הינו בבחינת עניין מהותי, ובתי המשפט נוהגים לפרש את הוראות הפקודה והתקנות, בצורה דווקנית, תוך גילוי עמדה קשוחה, כלפי נושים המאחרים בהגשת תביעות חוב.
לשיטתו, לא הצביע המערער על כל טעמים מיוחדים שהם, שיצדיקו את הארכת המועד.
אי הידיעה הסובייקטיבית של הנושה את דבר מועד צו הכינוס, אינה יכולה להוות טעם מיוחד, המצדיק הארכת מועד, העובדה שמדובר ברשות מרשויות המדינה, אינה מעלה ואינה מורידה, והחשוב מכל, בין לבין, אושר הסדר נושים בעניינו של החייב, ואם תאושר תביעת החוב של המערער, אזי, יהיה בכך כדי לפגוע בסכומים שאמורים להישלם לנושים, בהתאם להסדר האמור, כפי שאושר.
משכך, סבור הנאמן, שיש לדחות את הערעור.
הכנ"ר מסר בידי היום עמדה כתובה, בהתייחס לערעור, ואף הוא סבור, שיש לדחות את הערעור, על החלטת הנאמן.
הכנ"ר הטעים, כשלשיטתו אין כל הבדל , בין נושה "סתם" לבין המדינה, ויש להחיל עליהם את אותם כללים, שעה שבוחנים את בקשתם להארכת מועד ואם בכלל, הרי שדווקא מהמדינה, שלה נגישות למידע הקשור לפרסומים רשמיים, ניתן לצפות שתגיש את תביעת החוב במועד.