מבוא
1. זהו ערעור על החלטת הנאמן, עו"ד רפי לוי, מיום 8.6.06 לדחות באופן חלקי את תביעת החוב שהוגשה ע"י המערערת.
2. ביום 11.8.02 הגיש החייב בקשה למתן צו כינוס ולהכרזתו פושט רגל. ביום 28.11.02 ניתן צו כינוס לנכסיו, בגין חובות מוצהרים בסך 980,9642 ש"ח ל- 7 נושים. כנגד החייב הוגשו 3 תביעות חוב על סך 595,467 ש"ח.
3. ביום 7.7.03 הוכרז החייב פושט רגל וביום 30.6.04 מונה עו"ד רפי לוי כנאמן על נכסי החייב.
4. המערערת, מניה רוזמן, הגישה ביום 6.2.03 תביעת חוב נגד החייב, שהינו בן זוגה לשעבר, הנובעת מסכסוך גירושין בינה ובין החייב. תביעת החוב מורכבת משני רכיבים; האחד, תביעה ע"ס 210,000 ש"ח, שעניינה קבלת דמי שימוש ו/או דמי רווח עבור המקרקעין הידועים כנחלה מס' 36 במושב כפר ברוך (להלן: "הנחלה"). תביעה זו נדחתה במלואה ע"י הנאמן בקובעו, שהינה משוללת כל יסוד ושאין זכות למערערת לקבל דמי שימוש. הרכיב השני הינו, תביעה ע"ס 161,639.41 ש"ח, שעניינה השבת הסכומים ששולמו ע"י המערערת בגין החובות המשותפים, שהיה על החייב לשאת בתשלום מחציתם. תביעה זו אושרה באופן חלקי ע"י הנאמן.
הודעת הערעור מופנית כנגד החלטת הנאמן לדחות את התביעה לקבלת דמי שימוש ו/או דמי רווח מאת החייב.
הודעת הערעור
5. לטענת המערערת, הנאמן התעלם מטיעוניה ופסח על הוראות הדין העוסקות בתשלום דמי שימוש בין שותפים בגין השימוש המשותף. לטענתה, אין חולק, כי הנכס נשוא הערעור הינו נכס המשותף לה ולחייב ואין חולק, כי החייב עושה בו שימוש אקסקלוסיבי וכי נמנע ממנה לעשות שימוש כלשהו בנכס ומשכך, על החייב לשלם לה דמי שימוש ו/או דמי רווח בעד שימושו הבלעדי בנכס.
6. ב"כ המערערת טענה בנימוקי הערעור, כי טעה הנאמן, משקבע, כי הואיל והחייב נשא בתשלומי דמי חכירה באופן אישי ובלעדי לאחר מועד הפרידה ביולי 98, אין למערערת זכות לקבלת דמי שימוש. לטענתה, זכות המערערת לקבלת דמי שימוש אינה תלויה בשאלת זהות הגורם שנשא בתשלום דמי חכירה, שכן זכותה של המערערת נובעת מזכותה הקניינית בנחלה, זכות שעוגנה בפסיקות בית הדין הרבני והרשומה באישור הזכויות שהופק ע"י מנהל מקרקעי ישראל.
המערערת הוסיפה וטענה, כי טעה הנאמן, משקבע, כי אין זכות למערערת לקבלת מחצית מהרווחים המופקים מהשטחים החקלאיים לאור העובדה שלאחר שנפרדה מהחייב, היא חדלה לפעול במשק ולא נטלה חלק במאמץ להפיק רווחים. לטענת ב"כ המערערת, המערערת זכאית לתבוע רווחים בגין הפירות המופקים מהנחלה בהיותה שותפה בנחלה.
עוד טענה המערערת, כי טעה הנאמן, משקבע, כי אפילו נניח שהמערערת זכאית לקבלת דמי רווח הרי משלא הומצאו על ידה אלא מספר מצומצם של העתקי חשבונות בקשר להכנסות המשק, דין תביעתה להדחות. לטענת ב"כ המערערת, אחד הסעדים שנתבקשו בתביעתה של המערערת הינו, לחייב את החייב במתן חשבונות ופרטים הקשורים לנחלה, בקשה שהתעלם ממנה הנאמן ואף קבע, כי המערערת לא הרימה את נטל ההוכחה. המערערת הדגישה בטיעוניה, כי לא ניתנה לה הזדמנות להעלות את כל טענותיה ולהביא את ראיותיה, שכן תחילה היא הגישה את תביעתה לבית המשפט לענייני משפחה ולאחר מכן הועברה להכרעתו של הנאמן, אולם בשל סדרי הדין בבית המשפט לענייני משפחה, היא לא היתה רשאית לצרף לכתב התביעה חוות דעת של מומחה ומשכך, טעה הנאמן עת דחה את התביעה בשל אי צירוף חוות דעת של שמאי, הגם שמחובתו לדרוש ראיות רלוונטיות.
עמדת הנאמן וב"כ הכנ"ר
7. לטענת הנאמן, הואיל ותביעת החוב מטעם המערערת לא גובתה במסמכים ו/או הסברים רלוונטיים לגבי מהות החוב וגיבושו, ובפרט לגבי אופן חישוב דמי השימוש שנתבעו, הוא עשה שימוש בסמכותו המוקנית לו לפי תקנה 93 לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה- 1985, המאפשרת לו לדרוש ראיות נוספות לביסוס תביעת החוב ופנה למערערת ביום 11.8.04 בבקשה להמצאת אסמכתאות ומסמכים לביסוס תביעת החוב שלה. הנאמן הוסיף וטען, כי בתשובתה של המערערת מיום 23.8.04, לא צירפה המערערת ולא התייחסה למהות החוב, לאסמכתאות התומכות בתביעתה לתשלום דמי שימוש בגין הנחלה. כמו כן, ביום 31.1.05 וביום 2.2.05 נתקבלו במשרד הנאמן הודעות מב"כ המערערת, עו"ד בלומנפלד-שכטר, בנוגע למינויה ככונסת נכסים על הנחלה אך לא היתה התייחסות בנוגע לדמי השימוש. הנאמן המשיך וטען, כי פנה שוב ושוב למערערת באמצעות באת כוחה לקבלת פרטים נוספים בדבר ההתפתחויות בנושא כינוס הנכסים אך בהיעדר שיתוף פעולה מצדה, פנה לב"כ החייב לקבלת תגובה מפורטת, אשר נתקבלה ביום 15.6.05. ביום 21.6.06 העביר הנאמן את התגובה אל ב"כ המערערת וביקש את תגובתה, אך לא נתקבלה תשובה כלשהי מטעם המערערת חרף חלוף הזמן לכך וחרף פניותיו הנוספות של הנאמן. עוד טען הנאמן, כי חרף העדר שיתוף הפעולה מצד המערערת משך 3 שנים, הוא בדק את תביעת החוב לגופה ונתן החלטה מנומקת, מפורטת ועניינית. בשל כל אלה, ביקש הנאמן לדחות את הערעור על הסף.
8. ב"כ הכנ"ר הצטרפה לעמדת הנאמן לדחיית הערעור.
עמדת החייב
9. החייב הצטרף לעמדת הנאמן בדבר דחיית הערעור על הסף. לטענתו, המערערת לא שיתפה פעולה עם הנאמן כיאות ואין לה להלין אלא על עצמה. החייב הדגיש בטיעוניו, כי המערערת היא זו שעזבה את הנחלה מרצונה ויש לחייב את המערערת בהוצאות עקב התנהלותה המזלזלת בהליך.
הדיון בערעור
10. בדיון שהתקיים ביום 15.1.07, חזרה ב"כ המערערת על נימוקי הערעור וביקשה ליתן למערערת הזדמנות להמציא חוות דעת ולהחזיר את העניין לדיון מחדש בפני הנאמן בנושא דמי השימוש. ב"כ המערערת הדגישה, כי המערערת לא היתה מיוצגת ולא היתה יכולה להמציא את דרישות הנאמן, בין היתר, בשל מצוקתה הכלכלית.
מצידה, חזרה ב"כ הנאמן על נימוקי התגובה. לטענתה, במידה ובית המשפט יחליט לאפשר למערערת להגיש חוות דעת מטעמה ולהשיב את העניין להחלטת הנאמן, יש לחייב את המערערת בהוצאות בסכום משמעותי הן לאור הסחבת שנגרמה בהתנהלותה של המערערת בבדיקת תביעת החוב והן בגין הגשת הערעור.