חייב מקבל קצבת נכות מביטוח לאומי, ומצהיר שזו הכנסתו היחידה. בהמשך, החייב נכנס להליך פשיטת רגל, גרושתו מבקשת מזונות לתקופה שלאחר מועד צו הכינוס, וזאת בהתאם לסעיף 128 לפקודת פשיטת הרגל, התש"ם- 1980 (להלן, הפקודה), וטוענת שגובה המזונות חייב להיקבע ע"פ פסק הדין של בית הדין למשפחה. הנאמן והחייב מתנגדים לגובה המזונות.
מכוח סעיף 303 א' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה- 1995, (להלן,
חוק הביטוח הלאומי) אין לעקל או להעביר קצבה זו, אלא אם מדובר בחוב מזונות. על אף איסור זה, החייב מסכים להעברת חלק מהקצבה לקופת הכינוס. וזו לשונו של הסעיף:
"זכות לגמלת כסף אינה ניתנת להעברה, לערבות או לעיקול בכל דרך שהיא אלא לשם תשלום מזונות המגיעים מהזכאי לגמלה לפי פסק דין של בית משפט או של בית דין מוסמך".
האם החייב יכול לוותר על הסכום שנותר אחרי ניכוי המזונות ולהסכים להעברתו לקופת הכינוס? מה גובה המזונות שיש לפסוק מכוח סעיף 128? האם לפי פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה או לפי קריטריונים אחרים? מה מעמדו של הנאמן בבקשה מעין זו? אלו השאלות שעומדות בפני בבקשה זו. נשיב על שאלות אלו בסדר הפוך.
העובדות
החייב והמשיבה חתמו על הסכם גירושין בשנת 1999, לפיו התחייב החייב, בין היתר, בתשלום מזונות על סך של 3000 ש"ח, לשני ילדיו וכן מזונות אישה על סך של 3,000 ש"ח. לאחר הגירושין המשיבה המשיכה לגור עם החייב עד לשנת 2003. בשנה זו נפרדו החייב והמשיבה מס' 2, והחייב נישא בשנית ונולדה לו ילדה.
ביום 2.3.2005 הוגשה בקשה להכרזת החייב פושט רגל, על ידי אחד מנושיו. הבקשה התקבלה וביום 21.3.05 ניתן צו לכינוס נכסי החייב וביום 1.2.2006 הוכרז החייב כפושט רגל ובאותו מעמד מונה עו"ד ראובן שרגיל, נאמן על נכסיו.
כיום, הכנסתו היחידה של החייב, הנה מקצבת נכות כללית, שמשולמת על ידי המוסד לביטוח לאומי, בגין נכות אורטופדית ופסיכיאטרית שנבעה מפעילותו הספורטיבית בעבר. הקצבה עומדת על סך של 8,200 ש"ח.
מה מעמדו של הנאמן בבקשה לפי סעיף 128?
הבקשה שלפניי, הוגשה מטעם הנאמן בתור בקשה למתן הוראות. לטענת הנאמן, מאז שניתן צו המזונות חלו שינויים המחייבים בדיקת הצו מחדש ובעיקר גובה החיוב במזונות, וזאת בהתאם לסעיף 128.
קודם לכן יש לענות על השאלה: האם הנאמן רשאי להגיש בקשה מעין זו?
סעיף 128 קובע:
(א) לפי בקשתו של אדם שמגיעים לו מפושט הרגל על פי פסק דין מזונות שזמן פרעונם חל אחרי מתן צו הכינוס, רשאי בית המשפט להקציב לאותו אדם מזמן לזמן מתוך נכסי פושט הרגל או מתוך הכנסותיו סכומי כסף שימצא לנכון.
הנאמן טוען, שביכולתו להגיש בקשה מכוח סעיף זה, כיוון שהוא
"בעל עניין בהליכים לגבי כל המעורבים. הוא בעל עניין לגבי החייב, והוא בעל עניין לגבי הנושים.". עוד הוא מוסיף שהמקרה שבפנינו הנו מקרה ייחודי וחריג ביותר, שכן מצד אחד, למשיבים אין אינטרס להגיש בקשה בהתאם לסעיף זה, מאחר והם מעקלים את הכסף בהוצל"פ, ומצד שני, הם לא יכולים לממש את זכאותם בהוצל"פ, כי פסק הדין הנו מלפני צו הכינוס. עוד הוסיף הנאמן, שהיות ופסק הדין הושג בפשרה ובהסכמת הצדדים, הרי כנאמן, יש לו סמכות "להציץ מעבר לפסק הדין", כדי לוודא שהחייב לא חתם על ההסכם בכדי להבריח נכסים.
בעניין זה, אין דעתי כדעת הנאמן, שכן סעיף 128 קובע מפורשות שמי שזכאי להגיש בקשה לביהמ"ש לשם קבלת מזונות, שנובעים מהתקופה שלאחר מתן צו הכינוס, הנו "
אדם שמגיעים לו מפושט הרגל על פי פסק דין מזונות...". על פי הפרשנות המילולית של הסעיף, ברי הוא כי אין הנאמן זכאי להגיש בקשה, שכן הוא אינו זכאי למזונות מהחייב. אך כידוע הפרשנות מתחילה בלשון החוק ואינה מסתיימת בו, ונשאלת השאלה, האם הנאמן, יכול לכנס לגדר הסעיף, בטענה שהוא אמון על האינטרסים של החייב והנושים? לדעתי התשובה לשאלה זו שלילית גם כן; אנמק ואבהיר.
סעיף 128, בא לאזן בין האינטרס של הזכאים לקבל מזונות לבין האינטרס של הנושים. מצד אחד, נודעת חשיבות לדאוג לתשלום מזונות לאנשים התלויים בפושט הרגל, אך מצד שני, יש להתחשב בנושים. לשם השגת איזון זה אף ניתן לביהמ"ש מכוח הסעיף, שיקול דעת בפסיקת גובה המזונות. יפים לעניינינו הדברים שנאמרו בפש"ר (תל-אביב-יפו) 1831/00 -
אביטל סקס ואח' נ' דוד סקס ואח', (להלן, פרשת
אביטל) בהתייחס למזונות שמקורם אחרי צו הכינוס:
"צרכיו של נזקק המזונות (חשובים כאשר יהיו), בשלב זה, אינם מהווים עוד חזות הכל, ובית המשפט בוחן אף את צרכיהם של הנושים, כאשר מן הראוי ליתן את הדעת על מספרם, סוג נשייתם, מיהותם וסך כל חובותיו של החייב (שאינם נשוא חוב מזונות), לעומת התשלום החודשי המקסימלי שניתן להשית עליו על-פי דין."
בנוסף למעגל הזכאים הראשוני של המזונות, הכיר ביהמ"ש בפס"ד ע"א 357/79
המוסד לביטוח לאומי נ' כונס הנכסים הרשמי פ"ד לה (1), 393 (להלן,
פס"ד המל"ל), שהוא פסק הדין המנחה בעניין זה, בזכות הסוברוגציה, וקבע שהמוסד לביטוח לאומי, זכאי להגיש בקשה מכוח סעיף 128, שעה שהוא משלם מזונות מכוח חוק המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ב- 1972.
במקרה דנן, הנאמן מבקש הרחבה נוספת, שכאמור אינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק ותכליתו והיא גם בניגוד לפסיקה, שכן בפס"ד המל"ל, נאמרו הדברים הבאים:
"...בעניין שלפנינו אירעה תקלה דיונית, שכן הבקשה לבית המשפט הוגשה על-ידי הבעל-החייב, ולא על-ידי המוסד. דומה שתקלה זו רופאה בכך, שהמוסד עצמו היה צד בדיון, ושיתף פעולה במאמציו של הבעל-החייב להבהיר, מהם התשלומים שעליו לשלמם, והוא זה שמערער לפנינו. עם זאת, בעקבות החלטתנו להחזיר את הדיון לערכאה הראשונה, מן הראוי הוא, כי המסגרת הדיונית תיקבע כדין. מכאן, שעל המוסד להגיש את תביעותיו, כאמור, תוך הבחנה בין שתי התקופות הנזכרות, ורק לאחר מכן יחודש הדיון בפני הערכאה הראשונה, וזאת במסגרת ההליך לפי סעיף
55
א לפקודה."
מדברים אלו עולה, שמי שהיה אמור להגיש את הבקשה שבפניי הנם המשיבה מס' 2 וילדיה המשיבים 3 ו- 4, ולא הנאמן, שכן מבחינה דיונית אין לו מעמד. ובכדי למנוע "תקלה דיונית" בדומה לזו שהיתה בפס"ד המל"ל, יש לדעתי לדחות את הבקשה שבפניי. וכך אני עושה. יש לציין שסעיף 55 א, הנו כיום סעיף 128 של הפקודה.