בפניי בקשה להעברת הדיון בתובענה, ת.א 44025/07 (להלן: "
התובענה"), לבית משפט לענייני משפחה, בטענת העדר סמכות עניינית.
הרקע לבקשה
ביום 9.7.2007, הגישו המשיבים, מר מתתיהו קרוין (להלן: "
המשיב 1") ונווה פנחס בע"מ (להלן: "
המשיבה 2") (שניהם יחדיו יקראו להלן: "
המשיבים"), תובענה בסך 538,331 ש"ח, כנגד הגב' מור מאירה (להלן: "
המבקשת"), בגין הלוואה אשר ניתנה על ידם למבקשת, לצורך קניית דירה ברחוב עמוס בתל אביב, ושלא נפרעה על ידה.
ביום 18.9.2007, הגישה המבקשת בקשה זו, להעברת התובענה לבית משפט לענייני משפחה, וביום 7.10.2007, הגישה המבקשת כתב הגנה מטעמה,
אליו צירפה כתב תביעה שכנגד בסך 690,000 ש"ח, בגין הפרת התחייבותו של המשיב 1, לשאת במחצית עלות הדירה ברחוב עמוס, כפי שיפורט להלן.
המבקשת מעלה בכתב ההגנה ובכתב התביעה שכנגד, טענות על היותם של המשיב 1 והמבקשת, ידועים בציבור. טענות אשר, ברובם, אוזכרו בבקשה שהוגשה בפניי, ואשר עיקריה יובאו להלן:
לטענת המבקשת, היא והמשיב 1, היו
ידועים בציבור במשך כשבע שנים, החל מסוף שנת 1994, במהלכן:
חיו יחדיו, ניהלו משק בית משותף, טסו לחופשות בחו"ל יחדיו, כל מכריהם ובני משפחותיהם התייחסו אליהם כאל בני זוג, כך למשל, על האינטרקום בכניסה לבנין בו התגוררו הופיעו שני השמות, קרי, מור- קרוין וכך אף הוכרו על ידי דיירי הבניין ורשויות המס. כמו כן, המשיב 1, עצמו צירף מסמכים לכתב תביעתו המעידים כי שניהם היו בני זוג (ראה נספח ג' לכתב התביעה).
עוד נטען על ידה, כי בתחילת היחסים ביניהם, היא הייתה הבעלים של דירה ברחוב הרב קוק בתל אביב, ולאור דרישתו של המשיב 1, היא החלה, יחד עימו, לחפש דירה המתאימה יותר לצרכיהם ולבסוף מצאו דירה ברחוב עמוס בתל אביב, שהוסכם, כי את מימונה ישאו שני הצדדים בחלקים שווים, כאשר המבקשת תממן את חלקה מתמורת מכר הדירה ברחוב הרב קוק שהייתה בבעלותה, כאמור, אשר הוערכה על ידה, אותה עת, בסך של 325,000$.
בפועל, טענה המבקשת, כי טרם מכירת הדירה ברחוב הרב קוק, נערך הסכם מכר בגין הדירה ברחוב עמוס והיות שלא היה לה כל מקור מימון לשלם את המחצית אליה התחייבה, נתן המשיב 1 את הגיבוי הכספי עד למכירת הדירה ברחוב הרב קוק.
לטענתה, לאחר שהתחייב המשיב 1 לרכוש את הדירה ברחוב עמוס במשותף עם המבקשת, הוא חזר בו, הדירה ברחוב עמוס נרשמה על שמה בלבד והיא נאלצה לשאת בעלויות המשכנתא בגינה.
לטענת המבקשת, נתנו המשיבים למבקשת הלוואת גישור, בסך 321,000$, עד למכירת הדירה ברחוב הרב קוק, ואילו יתר התשלום בגין הדירה ברחוב עמוס, מומן באמצעות משכנתא, אשר המשיב 1 התחייב לשלמה ואף היה ערב לה.
המשיב 1, אכן שילם את תשלומי המשכנתא, החל מחודש יולי 1995 ועד לחודש דצמבר 1997, וזאת, לטענת המבקשת,
מעצם היותו של המשיב 1 בן זוגה, ומתוך ידיעה כי בפועל, כספים אלו ניתנו למבקשת מעצם התחייבותו של המשיב 1 כלפיה לשאת בעלות מחצית הדירה שנרכשה.
לטענת המבקשת, היה ברור לצדדים, כי לא קם לה כל חוב כלפי המשיב 1 בגין כספים אלו.
ביום 10.12.95, מכרה המבקשת את דירתה ברחוב הרב קוק בסך 275,000$, וכל הכספים שהתקבלו הועברו ישירות למשיב 1.
לטענתה, לאור היותם
ידועים בציבור, לא נחתם ביניהם כל הסכם, בהקשר להלוואה שהלווה כביכול המשיב 1, למעט משכון הדירה ברחוב הרב קוק שנעשה לצורך הבטחת ההלוואה עד ליום המכירה.
עוד טענה המבקשת, כי המשיב 1 לא דרש לעולם את החזר הסכום בסך 46,500$ המהווה את ההפרש בין תמורת מכר הדירה ברב קוק לבין מחצית עלות הדירה ברחוב עמוס, ואילו רק, בשנת 2006- 11 שנים לאחר מכירת הבית ברחוב הרב קוק, לאחר שנודע לו, כי היא נישאה לאחר, דרש לפתע את ההחזר בגין סכום זה.
ביום 23.10.2007, הגישו המשיבים תגובתם לבקשה, אשר בעיקרה, טען המשיב 1, כי הן על פי מבחני סעיף 55 לחוק הירושה, התשכ"ה -1965, המגדיר "ידועים בציבור" והן על פי מבחני הפסיקה, כשלה המבקשת להוכיח את נטל ההוכחה המוטל עליה כי התקיימו ביניהם יחסים של "ידועים בציבור", ולפיכך לבית המשפט לענייני משפחה אין סמכות עניינית לדון בתובענה.
בין יתר טענותיו, טען המשיב 1, כי הוא מעולם לא התגורר תחת קורת גג אחת עם המבקשת, לטענתו, הוא התגורר בביתו בהוד השרון ואילו המבקשת התגוררה בדירתה- תחילה ברחוב הרב קוק ואח"כ ברחוב עמוס, אלא בד"כ נהג
לבקר את המבקשת בדירתה פעמיים בשבוע ובכל סוף שבוע שני, עת שהו ילדי המבקשת אצל אביהם. כמו כן, הוא לעולם לא נשא בהוצאות משק הבית של דירת המבקשת, ומעולם לא נתן למבקשת כספים לצורך קניות ותשלומים שוטפים כגון: מים, חשמל, טלפון, תשלומי עירייה וכדומה. מעולם לא היה לו חשבון משותף עם המבקשת, המבקשת הייתה עצמאית מבחינה כלכלית ופרנסה את עצמה ואת ילדיה, היחסים בין המבקשת לבינו לא היו רציפים, במהלך תקופת הקשר הן המבקשת והן הוא ניהלו מערכות יחסים נוספות אשר נמשכו חודשים ואף שנים עם בני זוג אחרים, ואילו התקופה הארוכה ביותר אותה בילה ביחד עם המבקשת נמשכה פחות משנה, כל המכרים של המבקשת ושלו ידעו היטב כי היחסים ביניהם בגדר קשר רומנטי בלתי מחייב.
בנוסף, העלו המשיבים טענות שונות, כנגד העברת התובענה לבית המשפט לענייני משפחה. בין היתר, לטענתם, המשיבה מספר 2, הינה חברה בע"מ, ומשכך, היא אינה יכולה לבוא בגדר סמכותו העניינית של בית משפט לענייני משפחה, שכן תאגיד אינו יכול להיחשב "בן משפחה".
ביום 2.12.2007, הגישה המבקשת מטעמה תשובה לתגובת המשיבים, בהם חזרה המבקשת על עיקרי טיעוניה, בדבר היות הצדדים- המשיב 1 והמבקשת- ידועים בציבור.
דיון
לאחר עיון בכתבי הטענות, בבקשה, בתגובה לבקשה ובתשובה לתגובה לבקשה, הגעתי למסקנה, כי יש להעביר את התובענה לבית המשפט לענייני משפחה.