החלטה בתיק בשא 17247/05 - פסקדין

1.         בתיק זה הוגשה תביעה בסדר דין מקוצר לסכום של 125,058 ש"ח, בידי בנק מרכנתיל דיסקונט (להלן: "הבנק"), כנגד שלושה נתבעים, מר מוחמד ג'בארין, מר סלימאן מחאמיד שהיו בעלי החשבון (להלן: "הבעלים") ומר נסרי ג'בארין שערב לחיובים בחשבון (להלן: "הערב").

            הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן. בתצהירו של מר מוחמד ג'בארין נטענו טענות כלליות כנגד כשירות התביעה להיות מוגשת בסדר דין מקוצר, בדבר חיובי ריבית בלתי תקינים ובדבר נזקים שנגרמו להם בידי הבנק. לגופו של עניין טענו הבעלים כי הבנק מחזיק בשיקים חוזרים של צדדים שלישיים, אשר הופקדו לניכיון בסכום העולה על סכום התביעה, בלא שפעל לגביית החוב ובלא שאפשר לבעלים עצמם לגבות את החוב. עוד טענו הבעלים כי הבנק מחזיק בשיקים נוספים בסכום של כ - 50,000 ש"ח למרות שלא נעשה לגביהם ניכיון.

            לטענת הבעלים מושך השיקים נמלט מהארץ כך שכיום לא ניתן לפעול לגבייתם, ואילו היה הבנק פועל במועד, או מאפשר לבעלים לפעול במועד, עובדה זו היתה נמנעת וניתן היה לגבות לפחות חלק מהחוב. 

            מר מחאמיד סלימאן הצטרף בתצהירו לטענות שותפו לבעלות בחשבון, ולא הוסיף טענות חדשות.

            הערב, אשר הינו אביו של אחד הבעלים, הכחיש את חתימתו על כתב הערבות, והוסיף וטען טענות כנגד תוקף הערבות, שאינה מוגבלת בסכום, ואינה נושאת חתימת אימות.

2.         הדיון בבקשה נערך ביום 13.2.06, הערב ומר ג'בארין מוחמד נחקרו בקצרה בידי ב"כ הבנק, ובאי כוח בעלי הדין סיכמו טענותיהם בעל פה.

            לאור הערות שהערתי במהלך הדיון ביקש ב"כ הבנק להשלים בכתב טענותיו מדוע לא חל סעיף 21 לחוק הערבות הקובע כי ערבות של ערב יחיד ללא סכום קצוב אינה תקפה במקרה דנן.

            ביום 26.2.06 הוגשה הודעה על הסכמה למחיקת התביעה כנגד הערב בלא צו להוצאות ובקשה למתן ארכה בת 30 יום לבעלי הדין לנסות ולהשלים את המו"מ ביניהם.

            ביום 22.3.06 התקבלה הודעה כי המו"מ בין הצדדים לא צלח ומתבקשת הכרעה בבקשה.

            לאחר שחזרתי ועיינתי בחומר שבתיק ושקלתי את טענות בעלי הדין, מסקנתי היא כי דין הבקשה להתקבל בחלקה.

3.         כאמור בסיכומים מטעם בעלי החשבון, הם לא מתכחשים לחוב, אלא שטענו כי ניתן היה להקטין את החוב ע"י פעולות גביה של השיקים שהופקדו בחשבון וסורבו. בין פעולות שיכול היה הבנק לנקוט ובין פעולות שהיה מאפשר לבעלים לנקוט.

            כנגד הטענה כי השתהה בהליכי הגבייה טען ב"כ הבנק כי מדובר בשיקים אשר עברו לבעלותו לאחר שבוצע בהם ניכיון, ולבנק יש "שיקולים משלו" באשר לפעולות הגבייה, אשר פעמים רבות כרוכות בהוצאה כספית ללא גבייה של ממש.

            בסיכומים מטעם הבעלים נטען לראשונה כי מאז שהחל הבנק בפעולות הגבייה גבה סכום של כ - 80,000 ש"ח, כך שאילו היה פעול במועד היה מסולק החוב במלואו או במרביתו. המדובר בטענה אשר לא בוססה בתצהיר או בראיה חיצונית אחרת כלשהי, ולא ניתן להביאה בחשבון.

4.         הלכה פסוקה היא כי כאשר על בית המשפט לשקול האם יש לקבל בקשת רשות להתגונן, אין צורך לפסוק באשר לטיב זכויותיהם של הצדדים והטענות לגופן. די לעניין זה, אם יש בטענות המבקש בכדי להצדיק לכאורה בירור הגנתו לגופה. הדיון בבקשת הרשות להתגונן אינו המשפט, ומהווה רק בירור ראשוני של העניין. כפי שנפסק לא אחת, עלי להעניק את הרשות המבוקשת אם גרסת המבקש, לאחר שעמדה בחקירה הנגדית, מגלה לכאורה עילה חוקית, אשר אם תוכח במהלך המשפט תוכל לשמש כהגנה מפני התביעה. בשלב זה אין עליי להחליט מהם סיכויי הצלחתו של המבקש, או האם הביא בפניי הוכחות מספיקות לתמיכה בטענותיו.

כפי שנפסק לא אחת, וראו לדוגמא ע"א 465/89 בן צבי נ' בנק המזרחי פ"ד מה (1) 66, הרי לא במהרה תוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על-פי התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן, זאת משום שסדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו. אין לקבוע שמדובר במקרה זו אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו, אלא אם תצהירו לא גילה 'הגנה לכאורה'. מכיוון שכך, די לו לנתבע להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן. אם לא אעשה כן, אכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח.

5.         במקרה דנן, הטענה היא כי הבנק יכול היה לגבות את החוב במלואו או להקטינו במידה משמעותית, לו פעל כדין לגביית השיקים המופקדים בחשבון. אין לומר כי מדובר בטענה חסרת בסיס לחלוטין, ואם יוכח כי הבנק השתהה יתר על המידה, באופן בלתי סביר, בוודאי שעומדת לבעלים הגנה לפחות כנגד חלק מהתביעה.

            אמנם הבעלות בשיקים, או ברובם, עברה לבנק, ולכאורה זכאי היה לעשות בהם כרצונו. אולם כבר נפסק כי שיקוליו של בנק אינם כשיקוליו של גוף מסחרי-פרטי אחר. על פי הפסיקה כפי שהתפתחה בשנים האחרונות בישראל, מוטלות על הבנקים חובות אמון רחבות, אשר לעתים מחייבות אותם לפעול לטובת אינטרס הלקוח, ולעתים אף כנגד האינטרס המיידי שלהם עצמם. אין מדובר אך בחובת תום לב רגילה החלה על כל מי שהינו צד לחוזה, כי אם חובה מוגברת. ראו לעניין זה:

ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח (2) 573.

ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' ציגלר, פ"ד מט (1) 369.