החלטה בתיק בשא 169986/04 - פסקדין

1.         המבקש הגיש תביעה כספית על סך 226,000 ש"ח נגד המשיבה, שמקום מושבה בגרמניה. המבקש ביקש וקיבל היתר המצאה לחו"ל של כתבי בי הדין. המשיבה הגישה בקשה לביטול היתר ההמצאה. המבקש השיב על הבקשה והמשיבה הגיבה על התשובה.

2.         המשיבה הינה תאגיד המאוגד על פי דיני מדינת ניו יורק ופועלת כארגון גג בינלאומי, מיסודם של 23 ארגונים יהודיים מרכזיים. מטרתה המוצהרת של המשיבה היא לטפל בפיצוי לעם היהודי בגין חלק מהנזקים שנגרמו לו על ידי המשטר הנאצי בתקופת השואה.

3.         המבקש טוען בכתב תביעתו כי מגיעים לו כספים בגין בית ברח' מסויים בעיר בגרמניה (המבקש אינו מציין באיזו עיר) ( להלן: "הנכס"), שהיה שייך לקרל בירנבאום ז"ל, שהמבקש נמנה על יורשיו. הנכס הופקע על ידי המשטר הנאצי בשנת 1944. כספים אלה נמנעו ממנו לטענתו, שלא כדין, על ידי המשיבה. לדבריו, מנעה ממנו המשיבה פרטים ומסמכים באשר להוצאות והכנסות של הנכס בתקופת האדמינסטרציה העצמית של ועדת התביעות, וסירבה להתחשבן עימו בענין כספים המגיעים לו עבור הנכס. בנוסף, הנכס נוהל באופן לקוי וכושל, והמשיבה נמנעה בכוונה תחילה מלסלק שתי משכנתאות כדי לא לשלם לו את חלקו. המבקש מוסיף וטוען כי נאלץ לשלם דמי סחיטה לקבוצה של נוכלים שניסו לעכב את מכירת הנכס, ולדבריו, המשיבה היא שתכננה את מעשה הסחטנות.

4.         ראשיתו של הסכסוך בהסכם מיום 2.4.1999 בין המבקש למשיבה, לפיו הצהיר המבקש כי  המשיבה זכאית לגבות את הפיצוי המגיע לו בגין הנכס. המשיבה התחייבה לשלם למבקש 50% מהתקבולים נטו שיוותרו בידה לאחר מימושו של הנכס, בניכוי הוצאות שונות. בס' 9 להסכם נקבע כי חילוקי דעות בין הצדדים לענין פרשנות ההסכם יובאו בפני בורר, מר  מיכאל שניידר (שמושבו בניו יורק).

5.         לביסוס ההמצאה לחו"ל טוען המבקש כי ההתקשרות החוזית בינו לבין המשיבה נעשתה בישראל. עוד טוען המבקש כי החוזה הופר בישראל, משום שהכספים בגין הנכס היו אמורים להיות משולמים לו בישראל. לפיכך, עומדת למבקש עילת המצאה לחו"ל לפי תקנה 500(4)(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 ( להלן: "התקנות"), וכן לפי תקנה 500(5) לתקנות.

6.         המשיבה טוענת כי תקנה 500(4) לתקנות אינה חלה, באשר בית משפט גרמני הוא שצריך לקבוע איזה דין חל על החוזה. אין ממש בטענה זו. החלופה של דין החוזה מעוגנת בתקנה 500(4)(ג), ואילו עסקינן בתקנה 500(4)(א), החלה כאשר התובענה היא בגין הפרת חוזה כאשר " החוזה נעשה בתחום המדינה".

            בהקשר זה לא נסתרה טענתו של המבקש כי החוזה נקשר רק כאשר הוא הוסיף בתל אביב את חתימתו לנוסח החוזה שנחתם קודם לכן בפרנקפורט על ידי נציג המשיבה, ומכאן שהחוזה אכן נקשר בתחום המדינה.

7.         לענין תקנה 500(5) טוענת המשיבה כי מעשי ההפרה המיוחסים לה בוצעו כולם בגרמניה, ומקום התשלום לפי החוזה- ישראל- אינו די כדי להביא את המקרה בגדרה של תקנה 500(5). טענה זו אינה מקובלת עליי. תקנה 500(5) מגדירה עילת המצאה לחו"ל כאשר:

" תובעים על הפרת חוזה בתחום המדינה - ואין נפקא מינה היכן נעשה החוזה - אפילו קדמה לאותה הפרה, או נלוותה אליה, הפרה מחוץ לתחום המדינה אשר שללה את האפשרות לקיים אותו חלק מן החוזה שצריך היה לקיימו בתחום המדינה."

אי ביצוע התשלום לו זכאי המבקש (אם אכן הוא זכאי לתשלום, ובענין זה אין צורך או יכולת לקבוע כל ממצא בשלב זה) בא בהחלט בגדרה של תקנה 500(5), גם אם כל מעשי ההפרה האחרים הנטענים על ידי המבקש, נעשו בגרמניה.

8.         הטענה היותר רצינית של המשיבה היא שלבית המשפט נתון שיקול הדעת שלא להתיר המצאה לחו"ל, וזאת כאשר כל הזיקות הנוגעות בדבר מוליכות לבית המשפט הגרמני. ואכן, נפסק לאחרונה בגדרו של ע"א 4601/02 ראדא תעשיות אלקטרוניות בע"מ נ' BODSTRAY COMPANY LTD ואח'   פ"ד נח(2), 465 ,עמ' 473-474, כי:

" כאמור, המסע שעורך בית המשפט בבואו להחליט אם להתיר המצאה מחוץ לתחום אינו מסתיים, אף אם מתברר כי נתקיימו הנסיבות שבאחת מתקנות המשנה של תקנה 500. עדיין מוקנה לבית המשפט שיקול דעת אם להתיר המצאה ועליו להפעילו בזהירות. הנימוק העיקרי העומד בבסיס הגישה הזהירה הוא, שבמהותו מתן היתר ההמצאה מהווה הטלת מרותו של בית משפט בישראל על נתבע שאינו נמצא בישראל. הרחבה זו של סמכות בית המשפט, מעבר לתחומה של המדינה, עשויה להביא לידי התנגשות של סמכויות ופגיעה בנימוס הבינלאומי ... על דרך הכלל, במסגרת שיקול דעתו המופעל בגדרה של הבקשה להיתר המצאה, בוחן בית המשפט את השאלה מהו הפורום הנאות לדון בסכסוך המתעורר לפניו."

9.         בענין זה ניתן לזהות שינוי מגמה בפסיקת בית המשפט העליון.

בעבר שלטה בכיפה ההשקפה לפיה כל ספק יפעל לטובת הנתבע הזר. השקפה זו באה לידי ביטוי, בין השאר, בע"א 74/83 חיים סארפסאדה ראד נ' יעקב חי   פ"ד מ(2), 141 ,עמ' 146-147:

"כרגיל, נובע כוח השיפוט של בית המשפס בישראל ממסירת הזמנה לנתבע בגבולות המדינה. אם הוא נמצא מחוץ לגבולותיה, זקוק התובע להיתר המצאה לפי תנאיה של תקנה 500 לתקנות הדיון, ואפילו נתקיימו התנאים המפורטים שם, עדיין על השופט היושב לדין לשקול לאור הנסיבות, אם מן הראוי הוא להוציא את ההיתר, דבר המחייב שקילה קפדנית וזהירה : ע"א 98/67 (ליבהר נ' "גזית ושחם" חברה לבנין בע"מ ואח', פ"ד כא(243 (2.), בעמ' 250. אם מקנן ספק בלבו של השופט, מן הראוי שיסרב להעניק את ההיתר : ע"א 433/64 (נברום מריטים בע"מ נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ ואח', פ"ד יט(159 (2.), בעמ' 164,..." (הדגשה אינה במקור)

            וראה גם בר"ע 210/81 RAPID -HOLZ 7 SOHN   נ' זאיד שעין   פ"ד לו(3), 633 ,עמ' 641-642:

" על כל אלה אוסיף עוד, כי גם בהתעורר ספק ביחס לבקשה מסוג זה -יש לפרשו לטובת הנתבע הזר ולסרב את מתן ההיתר."

ראה גם ספרו של א' גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי , ע' 542.

לעומת זאת, על פי המגמה הנוהגת כיום, שומה על בית המשפט לצאת מתוך הנחה כי קנוייה לו סמכות לדון בענין, ורק אם מאזן הזיקות נוטה באופן משמעותי לכיוונו של הפורום הזר, יהיה מקום שלא להתיר את ההמצאה לחו"ל. מגמה זו משתקפת בין השאר ברע"א 2705/97 הגבס א' סיני (1989) בע"מ נ' Co The Lockformer ואח'   פ"ד נב(1), 109 ,עמ' 114-115: